 רוצים גם? |
|
 |
הגיע הזמן להודות בזה בפה מלא. משהו לא טוב קורה לרוק הבריטי. אחרי הגל ששטף את האי ההוא באמצע שנות התשעים ואיפשר לבריטים להרים את הראש מול לובשי הפלאנל מסיאטל, לא קרו הרבה דברים שראויים להתפוצץ מהמערכת בין פרקינסון ומישהו מטפל בך.
מצד אחד, יש את הלהקות של ''אז''. אואזיס, סוויד והמניקס מרשות לעצמן לחיות על תהילת העבר ומוציאות אלבומים בלתי אכילים באופן עקבי. לצידן, מלוא החופן להקות שנראו מבטיחות ולא שרדו את מבחן הזמן, כמו אושן קולור סין, הבלוטונז ואלסטיקה שמדשדשות בבינוניות ופשוט לא מצליחות לעשות את זה.
מצד שני, יש ים להקות חדשות שזוכות להייפ תקשורתי בשפע, וטוחנות עד דק את הפורמולה המוכרת של פופ קליט וחסר ערך תזונתי. מיותר לציין את קולדפליי, טראוויס והשם החדש - סטארסיילור - כיורשות של סיימון וגרפונקל וקאט סטיבנס בתחום הפופ שקשה לקבוע אם הוא יותר מטופש או יותר מעופש.
לאור כל אלה, ניתן להבין מדוע הציפיות שלי מאוד נמוכות כשמדובר בריליסים חדשים בתחום רוק הגיטרות הבריטי. אני לא אפסול על הסף, חלילה - השורשים לא מאפשרים - אבל הכל נשמע כבר כל כך משוחזר, שנראה בלתי אפשרי למצוא להקות חדשות שמתרוממות מעל לקרקע של הבנאליות. לאור כל הנ''ל, ניתן להבין גם מדוע אני מתרגשת עד דמעות כשמגיעות להקות כמו קלירלייק וגורמות לי להרגיש, לפחות לכמה דקות, שהרוק הבריטי עדיין חי ובועט.
פעם בכמה חודשים, בא שיר שפשוט מפיל אותי בשמיעה ראשונה. זה לא קורה הרבה, אפשר לספור על יד אחת את הדברים שבאמת, באמת מרגשים אותי וחודרים עמוק עמוק. בפברואר של השנה שעברה, קיבלתי מחבר אוסף של האנ.אמ.אי, שהכיל מבחר קטעים של להקות צעירות ומבטיחות. האוסף הזה הצליח לעשות את הבלתי אפשרי, וסיפק לי במכה אחת שני שירים שהדהימו אותי. הראשון, סוופן ג-אנגלר של סיגור רוס - אלבום השנה הבלתי מעורער של שנת 2000. השני, שיר שלא יכול היה לבוא עם טייטל יותר מוצלח. Something To Look Forward To של קלירלייק. קטע מופלא של פופ אווירתי משובח, נוטף גיטרות ומלודיה סוחפת, מבטא בריטי כבד - מה עוד צריך?!
אחרי הקטע המקסים ההוא, התחלתי לעקוב אחריהם ולהתעדכן תכופות בחדשות באתר הלא-ברור שלהם. הם הוציאו במשך הקיץ עוד שני סינגלים - Winterlight ו-Don`t Let The Cold In, כל אחד טוב מקודמו, ונטעו בלבי בטחון קונקרטי שהאלבום, לכשיבוא, פשוט לא יוכל לאכזב.
אחרי חבלי לידה קשים, שכללו הפסקת ההקלטות של האלבום, הקלטה מחדש של כל השירים, קביעת תאריכים ליציאת האלבום ודחיות חוזרת ונשנות (התאריך המקורי היה מתישהו באוקטובר, נדחה לינואר, בסופו של דבר יצא באפריל) - נולד התינוק. ואיזה מותק הוא, אני אומרת לכם.
לידו הוא שמו של אלבום הבכורה של ההרכב הזה, שלמרות שמקורו בברייטון שטופת השמש - האילת של הבריטים - נשמעים כאילו מקומם הטבעי הוא דווקא במנצ'סטר הגשומה והקודרת. מה שכל כך יפה באלבום הזה, הוא האופן בו קלירלייק מצליחים לשלב בכזו חינניות את סגנון הרוק הדינמי והסוער שלהם עם כתיבת שירי פופ נוגעים ויפהפיים. הם לוקחים את כל המאפיינים הפסיכדליים של מקורות ההשפעה העיקריים שלהם, קרי - מיי בלאדי ואלנטיין, הבו ראדליז, הביטלז בתקופת ריבולבר - אקספרימנטליזם סוני, מערבולות דיסטורשן, ריוורב כבד - ומעגנים אותם בכתיבה וסגנון שנעים בין בואי והסמיתס ומזכירים לי, יותר מכל, את בלר בתקופת מודרן לייף איז ראביש. הם יוצרים המנוני פופ פסיכדלי סוחפים ואטמוספיירים, אך לא יומרניים מדי, וזה בא להם כל כך בטבעיות שלא נותר אלא להתענג על פיסת הרוק המשובחת הזו ביראת כבוד.
הטקסטים נעים בין אבסטרקטיות לחוסר הגיון מוחלט. זו צרה ידועה בקרב הלהקות הבריטיות של השנים האחרונות - הכשרון הזה לכתוב שירים בלתי קוהרנטיים בעליל, שמורכבים ממשפטים יפהפיים, חסרי כל חוט מקשר שבונה קונספט כלשהו. קלירלייק דווקא מצליחים לצלוח את המחסום הלירי, והתוצאה היא שירים סנטימנטליים שעוסקים בעיקר ביחסים בינאישיים והקהות והשעמום שבחיים המודרניים, ועושים את זה בכזאת מלכותיות ורומנטיות שלא היתה מביישת את גדול הבכיינים הבריטיים (זאת אומרת, מוריסי).
החסרון העיקרי באלבום יציק בעיקר למי שמתעמק בקלירלייק גם בתחום הסינגלים. האלבום מכיל פחות מדי שירים חדשים, ואני, אישית, התאכזבתי לגלות שמעבר לארבעת הסינגלים שהם הוציאו, האלבום מורכב גם משלושה בי-סיידים. כך קרה, שכשקניתי את האלבום, זכיתי לשמוע רק שישה שירים שלא הכרתי, אחד מהם פתיח אינסטרומנטלי של דקה, שחוזר על עצמו גם בטראק החמישי. מעבר לכך, בחירת הסינגלים היתה יותר ממוצלחת, והם אכן הקטעים הטובים ביותר באלבום, שלא לומר מחזיקים אותי בין שירים קצת יותר חלשים.
קלירלייק יצרו אלבום בכורה מרהיב ומסוגנן, עם סטייל ייחודי מאוד, שמשאיר את שובל להקות האינדי החדשות קילומטרים אחריהם. נותר רק לקוות שהם ישרדו את מחסום האלבום השני, ויחזיקו מעמד בעולם שנראה כאילו כבר אינו צמא לרוק גיטרות איכותי כבעבר ומתפשר על בינוניות. מי יודע, אולי מברייטון תבוא המהפכה.
מומלצים לנאפסטר/אודיו-גלאקסי:
Winterlight - מומלצת במיוחד גרסאת האלבום, על 7 דקותיה
Don`t Let The Cold In
Something To Look Forward To
I Want To Live In A Dream
