 רוצים גם? |
|
 |
אחרי הדיון המלומד סביב הסדרי התשלום עבור הדיסק החדש, הגיע הזמן לדבר גם על המוזיקה. בקבצים שהורדו, קיבלו המעריצים את Radiohead השלמה, המורכבת מכל האלבומים הקודמים שלה. החידושים הם מינוריים: השימוש בכלי מיתר הועלה, ואפילו נמצא שיר שנע למקצב בוסה נובה קליל. כל זה בתוספת אופטימיות זהירה לצד החרדות הקיומיות הרגילות של תום יורק מבטיחים את המוכר והידוע.
בניגוד לאלבום הקודם, ''
Hail To The Thief'', שנפתח בקולות חיבור כלי הנגינה למגברים, צלילים שסימנו את החזרה של רדיוהד לגיטרות, הצלילים הראשונים הפעם שונים לגמרי. בכל אלבומיה הקפידה הלהקה להתחיל עם פתיחה מרשימה, כמעט כמו תצלום רחף קולנועי בתחילת סרט המבשר את הבאות. אך הפעם השיר הראשון הוא שיר אמצע מובהק. כמעט אפשר לחשוב שרדיוהד מכירה בגורל קבציה, אשר יפלו חלל בסופו של דבר לפונקציית ה-Shuffle, כשהיא בחרה להציב את ''15 steps'' רווי מכונות התופים בתור פתיחה, שאינה מעידה על ההמשך.
אחד השירים המעניינים באלבום הוא ''Weird Fishes/Arpeggi'' שבוצע כבר לפני שנתיים עם תזמורת נצרת. בדיסק בחרה הלהקה דווקא בגרסה נטולת כלי מיתר, כפי שוודאי הולחנה במקור. בחלקו השני של השיר תום מזכיר לנו איזה קול ערב יש לו כשהוא משתמש בו בגובה הדיבור, ולא בניסיונות השירה הפלצטיות שלו. אם רק היה שר כך יותר, רדיוהד לא הייתה נחלתם של שוחרי נוסטלגיה.
השיר אולי היפה בקובץ הוא ''All I Need''. השיר נבנה לאט לאט ומתאר את ההוויה התום יורקית המלאה, בה הוא רדוף, מתבוסס בזרם דם, משווע לאהבה, להבנה. ''את נשארת איתי, כי אין אחרים'', הוא אומר בחוסר ביטחון עצמי כשהוא אינו מוצא מנוח, גם לא אצל אהובתו. לקראת סוף השיר מתרסקים משטחים של צלילים זה על זה, ומגרים לשמוע עוד ועוד. אבל במקום למשוך את העונג, נקטע המחזה בפייד-אאוט נמהר, משאיר אותנו עם החוויה שבעצם חיכינו לה כל הזמן.
העבודה על הדיסק האחרון לוותה בתיעוד מלא של חברי הלהקה בבלוג שלה,
Dead Air Space. מחשבות, תמונות, שירים לא מולחנים - כולם הועלו לצפיית המעריצים. תהליך החשיפה הראה את הדינמיקה שבין חברי הלהקה, שלא היססו לספר בגלוי על הקשיים בעבודה המשותפת ביחד. באחד הימים העלה תום פוסט ריק תחת הכותרת ''האם יש לך פחד ממוזיקה?''. המשפט מהדהד כשהוא נאמר מפי אמן כה יצירתי כתום. הוא משקף את תהליך היצירה כשפתאום חוסר האונים משתלט לנוכח קיבעון ומחסומים. או אז, הופכת המוזיקה לגדולה מן היוצר שלה, והוא אינו יכול לה. ייתכן שעל הפחד הזה שר תום ב -''Faust Arp'' , שיר שדומה בלחנו לשיר החותם את ''
Hail To The Thief''. בשיר הוא מקונן על כך שהוא תקוע, מקובע, חסר מוזה. ''אני אוהב אותך, אבל צריך לדעת מתי להפסיק'', הוא שר לצלילי כלי צ'לו בשרניים, נפרד ממקצב שאהב, מלחן שזומזם במוחו הלוך ושוב מבלי להרפות.
בלי להרפות
לעומת השיר הראשון, השיר החותם, ''Videotape'', הוא שיר סיום קלאסי. הדיסק נגמר באופטימיות נדירה לרקע אקורדים מינוריים. ''לא חשוב מה יקרה עכשיו, אני לא אפחד, כי אני יודע שהיום היה היום הכי מושלם שחוויתי מעודי''. אולי האופטימיות הזו, הרוגע וההשלמה הם מה שהופכים את הדיסק הזה לנעדר חדשנות. אולי זה יותר מדי לבקש מלהקה לשנות את תעשיית המוזיקה וגם להפיק יצירת מופת בבת אחת. אבל אי אפשר להפריד בין שתי הישויות שתום מציג, זאת שכותבת בבלוג במשך שנים על פוליטיקה ואיכות הסביבה, לעומת זאת שמתעסקת אך ורק בעצמה. מעניין לראות שהיצירתיות המוזיקלית פעפעה מתוך התודעה האישית-פרטית, ולא מזו הפוליטית, כפי שהופיעה באלבומים הקודמים.
הבשורה האמיתית של רדיוהד, עת שחררו קובץ שירים ולא אלבום לחנויות, הם בכך שהם בעצם נפרדים לא רק מרעיון הדיסק במתכונתו הקשיחה, אלא גם מהטרמינולוגיה השלטת מאז המצאת התקליט. מעכשיו אין יותר ''דיסק'', וודאי שלא ''אלבום'' או ''תקליט''. רדיוהד מציעה ''מקבץ'', אסופת שירים שישוחררו כשהאמן יחפוץ בכך. הפצת השירים אינה תלויה כלל בחברת תקליטים ובשיקולי עריכה. מי יודע, אולי בפעם הבאה לא נשלם על אסופת שירים, אלא על כל קובץ בנפרד כשהלהקה תסיים להקליט אותו באולפן.
על ''In Rainbows'' ילמדו ככל הנראה בקורסים של כלכלה התנהגותית יותר מאשר בשיעורים ב''רימון''. רדיוהד, שהוציאו ככל הנראה את דיסק המופת האחרון, זה שמהלך כצל על כל הקריירה שלהם, מצאה דרך מקורית להשאיר אותו מאחוריה. היא פשוט הפכה תקליט.
