 רוצים גם? |
|
 |
הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של ההרכב הקנדי הזה, היתה באירלנד. גודספיד הוציאו אז אי.פי שחור עם
כיתוב תנ''כי באותיות עבריות עליו, שאמור היה כנראה להקנות לו שיק אופנתי מסויים בקרב אנשים שמגלים את עצמם באמצעות הקבלה, ובתוכנית הכי טובה ששמעתי ברדיו לא הפסיקו להשמיע אותם.
תוכנית המוסיקה המעולה של הרדיו הגאלי (רק אלוהים יודע עכשיו איך קוראים לה בשפת המקור), שודרה מדי ערב, והביאה למאזיניה תמהיל שנראה עד אז בלתי אפשרי, ששילב בין הבייסמנט ג'אקס ואסטור פיאצולה, בין אמני נויז יפאנים למוסיקה קלטית עתיקה. וגם גודספיד יו בלאק אמפרור, שנשמעו אז קצת לוקים באונה ההרפתקנית שלהם, בהשוואה לשאר הדברים המרתקים ששמעתי שם.
''ליפט יר סקיני פיסטס'', כפי שקוראים לו האנשים שבאמת אוהבים אותו, הוא דווקא כן אלבום מרתק. אלבום כפול מרתק, יש להדגיש. המרכיב העיקרי שהופך אותו לכזה, מבחינתי, הוא הצליל המיוחד שלו - גולמי וסוער - שנשמע כאילו נהגה על ידי מפיק מוסיקלי שאולץ על ידי חוטפיו לבצע את מלאכתו מאונס, אך התאהב בהם בצורה מטורפת. ככזה, אני מדמיין, הוא הקנה לתשיעייה סאונד אקסטטי לפרקים ארוכים, שמגיע לפורקן בצורה איטית, ונבנה על ידי כלי מיתר מחושמלים, ותיפוף אגרסיווי, שנשמע (באופן קצת פרדוקסאלי) נונשלנטי לחלוטין. תתופף, הוא אמר לסוהר עם המקלות ביד, אז הוא התחיל להרביץ.
מצד שני, אומר איזה חלק בליבי, יכול להיות שיש סיבה מאחורי זה שכבר לא עושים אלבומים כאלה היום. כאלה, אני מתכוון, שהם מתקפה פסיכדלית יומרנית ויפה מדי מהחשיכה על אנשים תמימים, שמחפשים קצת ריגושים. ארבעה קטעים ארוכים, המורכבים כל אחד מכמה פרגמנטים, באריזת קרטון יפהפיה, ששם ההרכב לא מוזכר עליה ולו ברמז. זה, איך לאמר, עלול להשמע לא טוב אם אתה אדם חשדן, שכאילו אומר ''מה מנגן בשבילם ריק ווייקמאן?''. כי פעם באמת בנו את הקונסטרוקציות לאט, והיום מתעסקים רק באיך להרוס אותן.
לזכותם של גודספיד - שעושים את זה, כאמור, לאט - ייאמר שהם יודעים גם לבסוף מתי למוטט את המגדל, ועושים זאת בצורה שמזכירה להפליא את האופן שבו מסיימות מפלצות איצטדיונים מהדור הקודם את ההדרן החמישי: קורעים את המיתרים, שוברים את המקלות, ומחכים שמישהו, מישהו אחד, יסמן מתי כבר מפסיקים. הלוואי ואפשר היה להגיד שזה לעולם לא יימאס.
