 רוצים גם? |
|
 |
בהאזנה ראשונה, אלבום הבכורה של אלביס פרקינס הוא סתם עוד אלבום פולק נאה. הוא לא מדהים את המאזין במלודיות צבעוניות, הוא לא מציע התרפקות רומנטית ענוגה או ביקורת חברתית נוקבת, הוא אפילו לא טומן בחובו איזה קול גדול בגרונו של פרקינס. אבל ככה, בלי מאמץ, הוא הופך אחרי האזנות ספורות למתחרה רציני על תואר אלבום הפולק הכי יפה של 2007, ואחד האלבומים המוצלחים של השנה בכלל.
הקול של פרקינס פשוט ועשיר, ורוב האלבום הוא נע בין עדין לאדיש, לא מטלטל את הסירה לכאורה, רק במילותיו הכתובות בעט חדה ומנוסה. רק בשיר הנושא, הנעוץ כמעט במרכז האלבום כמו סכין, הוא נותן דרור מסוים לצעקות שעצורות בתוכו, לכאב שרוצה ליילל. גם זאת הוא עושה בביישנות קלה, בהרמות קול זהירות אך דוקרות בפתאומיותן.
במסורת הנוצרית, ''
יום רביעי של האפר'' הוא יום אבל קדוש, הפותח את ארבעים ימי תענית ה-Lent, ימי אבלות וחרטה המייצגים את ארבעים ימיו של ישו במדבר. אביו המפורסם של פרקינס, השחקן אנתוני פרקינס (נורמן בייטס מ''פסיכו''), נפטר ממחלת האיידס כשהיה אלביס בן 16. 9 שנים מאוחר יותר, ביום מר בספטמבר 2001, ישבה אמו באחד המטוסים שרוסקו אל תוך מגדלי התאומים. ימי האבל של פרקינס נפתחים ביום רביעי מלא אפר, היום שאחרי פיגוע הטרור במגדלי התאומים. יתום מאב ומאם ואכול צער, פנה פרקינס אל מחברת השירים והגיטרה.
אך הטרגדיה מכה רק באמצע האלבום. ''While You Were Sleeping'' הפותח מחליק אותנו אל האלבום בעדינות ובהדרגה: הוא נפתח בפריטת גיטרה יחידה וקולו הנעים של פרקינס, ובזה אחר זה מצטרפים אליו קונטרה-בס, תופים נהדרים, חצוצרה וקולות רקע, עד שבתום שש הדקות של שיר הפתיחה קשה להאמין שזהו אותו השיר שהתחיל בכזו צניעות. אבל ''בזמן שישנתם, הזמנים השתנו'', טוען פרקינס.
ב-''Moon Woman II'', אולי השיר היפה ביותר באלבום יפה ביותר, משחרר פרקינס מעט מהרכות שאצורה בו. הוא שר על בדידותו בכאלה רוגע וחיבה, שנדמה כאילו זה המקום בו הכי נוח לו: לבד. התחושה הזו מתחזקת בשיר העוקב, ''It's Only Me'', שיר על ילד שגדל לבד בתוך עולם משלו, ש''עוצם את עיניי כדי להיעלם בשדות הכוכבים שבין אוזניי''.
השירים באלבום הנהדר הזה מסודרים לפי סדר כתיבתם הכרונולוגי, ולכן הנינוחות והעליזות היחסיים של פתיחת האלבום הולכים ונמוגים אל עצב סגרירי לקראת סופו. אך הסוף אינו עגום כמתבקש. אחרי ''Sleep Sandwich'' המקסים, חלום בלתי אפשרי על חיים אחרים ופנטסטיים, מגיע שיר מסיים איטי ויפה מאין כמוהו. תענית הלֶנט מסתיימת ב''יום שישי הטוב'', היום בו נצלב ישו ומתחיל חג הפסחא, המסמל את תחייתו. בשיר הסיום, ''Good Friday'', מזמין אלביס הפצוע, עייף מנשיאת צלביו הכבדים, את בת זוגתו למקום הבטוח היחיד שנותר לו: ''בואי שכבי לצדי ולא אפחד מהמוות/ אתן לך את גופי ואז אנשום את נשימתך/ איש לא יפגע בך בתוך השיר הזה''.
בשירים ובאהבה נמצאת נחמתו של היתום החבוט, עטוי האפר. ואף על פי ש''כל יום הוא
יום רביעי של האפר'', חותם פרקינס את האלבום, ''הוא לנצח מתקרב ליום שישי הטוב''. ישנה עוד תקווה בינות להריסות, ופרקינס מגיש לנו אותה באלבום פולק נפלא, בשל, רגיש ועשיר ברגעי צחוק, אובדן, צער ואהבה, לעתים שזורים אלה באלה – ממש כמו בחיים.
