 רוצים גם? |
|
 |
זוהי פעם ראשונה, ויש לקוות גם שאחרונה, בה אני כותב על אלבום שאין לי עותק פיזי שלו עדיין. נראה לי חשוב לציין עובדה זו בהקשר של אלבום האולפן השלישי של סליפיטיים גורילה מיוזיאום, ולהלן סג''מ, משום שסג''מ הם להקה שדוגלת בתפיסת האמנות הכוללת: חוויית הסג''מ תוקפת קודם כל את האזניים, אבל היא מפעילה גם את העיניים, הישבן, הצוואר, הלב, האף, האצבעות וכיוצא בזה. התיאטרליות של ההרכב ניכרת בכל ניואנס מוזיקלי, שמכוון לכיוון טלטלת המאזין ממרבצו הנוח אל העולם של סג''מ בו אין נוחות אלא רק מחוייבות מוחלטת וכובשת-כל של היצירה עצמה.
סג''מ הם מעין מוטציה שהתחברה לה יחדיו באופן פלאי ונגד כל הציפיות לכדי יחידה מגובשת שכמותה העולם לא ידע וגם לא ידע. נילס פריקדהל (שביקר השנה בארץ יחד עם זוגתו דון מקקרת'י כ''פון פייבלס'') ודן רת'בון בדיוק סיימו את דרכם בהרכב (המופלא וההו-כה-לא-ידוע-וחבל-מאוד על כך, כי כל מי שמחבב את הקרדיאקס,
מיסטר באנגל ואוינגו בוינגו יתאהב בהם) Idiotflesh ומצאו את עצמם במהרה משתפים פעולה בהרכב של ג'וליה אייזנברג, Charming Hostess. הבעיה הייתה שצ'רמינג הוסטס היו יותר מדי ''של'' אייזנברג, וכך רת'בון ו(בעיקר) פריקדהל מצאו עצמו מחפשים אפיקי ביטוי יצירתיים כמו בימי אידיוטפלש העליזים. במקרה לגמרי, כנרית/זמרת/מוזיקאית-על בשם קרלה קילסטד חיפשה לעצמה עוד אפיק ביטוי יצירתי מחוץ לדומיננטיות היהודית-פמיניסטית של אייזנברג. זה לא שלקילסטד חסרו אפיקי ביטוי ו/או פרנסה, אחרי הכל היא הייתה שליש מהרכב הג'ז הנפלא Tin Hat Trio, היא יצרה גם תחת השם Two Foot Yard, היא ניגנה עם טרייסי צ'פמן,
טום וייטס,
מיסטר באנגל ושלל ההרכבים הקשורים אליהם ובנוסף שיתפה פעולה עם מיטב אמני האוונגרד בעולם (זורן, פרד פרית' ועוד). בכל זאת, החליטו פריקדהל, ראת'בון וקילסטד שכדאי להם לנגן יחדיו ועד מהרה הם מצאו עצמם מובילים הרכב בשם סג''מ שכבש את איזור סן פרנסיסקו בסערה והוחתם בלייבל של טריי ספרואנז (המוח שמאחורי
מיסטר באנגל ו
סיקרט צ'יפס 3), Mimicry Records. השילוב הביזארי בין הכנרית העדינה שבאה מעולם האוונגרד והג'ז לבין הבסיסט ואיש הסאונד גבה הקומה (ראת'בון) ולגיטריסט והזמר האימתני (פריקדהל) שבאו מ...לא יודע איפה, הוליד אמנם מפלצת יומרנית, אך עוצמתית וייחודית. מהצלילים הראשונים של האלבום הראשון של סג''מ, השיר Sleep is Wrong מתוך Grand Opening and Closing, היה ברור שהשילוב הזה הוא הרבה יותר ממנצח – הוא פה בשביל ליצור אמנות שתשאר לדורות הבאים. הבעיה באלבום הבכורה של סג''מ תוארה בצורה מצויינת בשמו – אחרי שיר כמו ''שינה היא טעות'', שהוא אחד מהשירים הכי טובים אי-פעם לעניות דעתי (בלי שמץ הגזמה), שאר האלבום פשוט לא הצליח לסחוב כמוהו. מספר שינויים בהרכב לא ייאשו את שלישיית המפתח של סג''מ, ששלוש שנים אחרי אלבום הבכורה הגיחו ב-2004 עם Of Natural History שגם הוא יצא בלייבל של ספרואנז. הפעם החברים כבר יצרו אלבום קצת יותר שלם, שכלל יותר מבעיקר שיר אחד שהלם במאזינים ללא-רחם.
אחרי האלבום הזה הבינו החברים שהם צריכים לעבור לשלב הבא ולנצל את הפוטנציאל הבלתי נגמר שלהם בשדות מסודרים יותר, ובעיקר מרופדים ביותר מזומנים, מאשר הלייבל של ספרואנז וכך הם הגיעו אל The End Records, לייבל מטאל מהנחשבים בעולם. בין יציאת האלבום השני לשלישי חברי ההרכב בו זמנית התנסו בהרכבים שונים, כהרגלם, וכן גיבשו הרכב יציב יותר שכולל גיטריסט נוסף, מתופף (העמדה הרגישה ביותר של סג''מ, כמה ספיינל טאפי מצידם וכמה בנאלי מצידי להזכיר זאת) ופרקשניסט. ל-2007 הגיעו סג''מ עם שק ציפיות על כתפיהם וערימות של מטאל-ניסיוני במריצתם. כאשר הם סיימו לפרוק את השק ואת המריצה, 2007 קיבלה את In Glorious Times: יצירה יומרנית כמיטב המסורת הסג''מית, וגם כן כמיטב המסורת הסג''מ – כגודל היומרה, כך כגודל ההצלחה האמנותית. בין הלחנים הקפריזיים (לחיוב) של פריקדהל, המלודיות המתוקות של קילסטד והסאונד האימתני של ראת'בון, אי שם בתוך בליל הקולות שנוצר בשילוב של קרלה המלטפת-מכשפת, נילס המפחיד-כוחני ודן המתיילד-מפוחד מתרומם לו אלבום שמתנגד לכל קונבנציה ז'אנריסטית וסגנונית. אין גלוריוס טיימז לוקח את הפאתוס הסג''מי ומלביש אותו על שירים שהם מבחינת מלאכת מחשבת של הלחנה ועיבוד, עם סאונד שגם מיליון לואי להבים לא יצליחו לשחזר בארץ.
סג''מ מגוונים יותר באלבום הזה - The Companions שפותח את האלבום הוא השיר הכי ''אידיוטפלאשי'' של סג''מ, כשפריקדהל מגוון את הקול שלו בפלסטו מפתיע. רודף אותו Helpless Corpses Enactment שמפתיע בגותיות מרובדת, בקטע האולי הכי כבד-אך-בגדר-מטאל-סטנדרטי-יחסית של סג''מ. המתח שנבנה לקראת התפרצות של מופת נפתר ברצועה השלישית, Puppet Show, שמשחק על מלודיות פסנתר מתפתלות שהגיחו מסרט אימה כלשהו וצצות בין מעברים שזאפה היה מתקשה לפענח, עד שלפתע מקהלת סג''מ שוטפת את האזניים המתמוגגות. מרגע זה, כל שיר הוא בגדר נשגב בפני עצמו, כאשר הרצף הזה הוא זה שגורם לי להכריז, קבל עם ועדה, שמדובר באלבום הכי טוב של שנת 2007.
Angel of Repose ממוקם בדיוק באמצע האלבום ואתם חייבים לעצמכם האזנה שלו, על מנת להבין כיצד שיר מטאל-אפי משלב בתוכו כינורות על סף הקאנטרי ושירה עדינה-עדינה ושברירית של קילסטד. מיד אחרי השיר העצום הזה סג''מ מתעלים על עצמם עם Ossuary, קטע באמת בלתי נתפס שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר. כאן כבר אני נופל שדוד אל מול הגאונות המשולבת שהיא סג''מ: אתם גאונים, אני לא מבין איך אנשים מסוגלים להיות עד-כדי-כך יצירתיים וללכת בין בני תמותה אחרים. אני משתפך, אני יודע, אבל מה לעשות.
כשפריקדהל היה בארץ עם פון פייבלס, שאלתי אותו איך הם יצרו מוזיקה כזו מורכבת בתור אידיוטפלאש ואם הם ידעו שיש עוד להקות כאלו בסביבה. הוא ענה לי שהם חשבו שכולם משקיעים ככה במוזיקה, שכולם מנגנים בצורה מושלמת בכלים שלהם, שכולם כותבים שירים מושלמים כאלו שמקפצים מסגנון לסגנון בנון-שאלנטיות...אבל אין כזה דבר ''כולם'', אף אחד, באמת אף אחד, לא עושה את זה כמו הסינתזה בין פריקדהל, קילסטד וראת'בון. השילוב של שלושת הכשרונות האלו משתדרג מאלבום לאלבום ו-In Glorious Times הוא יצירת המופת הכבירה ביותר שלהם, הן כסג''מ והן בנפרד, עד כה. השאלה שעולה היא לאן הולכים מכאן? האם אפשרי בכלל שיהיו לסג''מ עוד שיאים יצירתיים, או שמכאן מגיעה רק הנפילה? I ain't a gamblin' man, אבל אני סומך עליהם. הם מספיק זמן בסביבה והם ידעו איך לשמור על גחלת היצירתיות, יש רק לקוות עבורם שההכרה גם היא בוא-תבוא.
