 רוצים גם? |
|
 |
את שמותיהם של אמרסון, לייק ופאלמר נהוג לבטא בלוויית עווית תיעוב קלה. יסקלוני שוחרי הפרוג, אך אין כמו ELP כדי להמחיש לאילו תהומות של פומפוזיות חלולה יכולות להקות הפרוגרסיב לצנוח, אם רק מתירים להן לעשות זאת. אמרסון, לייק ופאלמר, ואני אומר זאת בביטחון רב, לא תרמו לעולם שום דבר ראוי באמת לבד מאלבום הבכורה שלהם, שיצא כבר ב-1970. מהעותקים שלי של Tarkus ו-Brain salad surgery נפטרתי בשאט נפש שאני מתקשה לזכור מתי חשתי משהו דומה לה מאז רנה ורנאטו.
כל האמור עד כאן לא פוגם ולו בגרם אחד באהבתי חסרת הגבולות ללהקתו הראשונה של קית` אמרסון, הלא היא הנייס, ולאלבום הבכורה המופלא שלה, The Thoughts of Emerlist Davjack, אותו שיגרה לאוויר העולם ב-1967.
הנייס בהרכבם הראשון, כללו את קית` אמרסון בקלידים, דייויד אוליסט בגיטרות וכלי נשיפה, בריאן דיויסון בתופים ולי ג`אקסון בבס. מכאן גם שם המלחין העלום החתום על רוב הקטעים באלבום: אמרליסט דאבג`אק הוא שילוב שמותיהם של חברי הלהקה.
הנייס נודעו בעיקר בהופעותיהם האנרגטיות והפרועות, בהן ערך אמרסון נסיונות ראשונים בתקיעת סכינים במקלדת ושאר התעללויות. הקטעים המפורסמים שלהם היו הביצוע ל-''Hang on to a dream'' של טים הרדין, ו-''America'' מתוך סיפור הפרברים (בגללו, ובגלל התעקשותם לשרוף את דגל ארה''ב בהופעות, אף נקלעו לסכסוך עם לאונרד ברנשטיין, מלחין הקטע). שני הקטעים האלה אינם נמצאים באלבום הראשון.
האלבום עצמו, שיצא ב-1968, הוא יצירה פסיכדלית מרהיבה בהטייה הבריטית של המושג, שאינה מכילה ולו רמז לדברים המבעיתים שישגר אמרסון לעולם שנים ספורות לאחר מכן. למעט ''Rondo'' המתארך, אין קטעים שפוזלים לכיוון הקלאסי. הסאונד מחריד (או ''מחתרתי'', תלוי איך בא לכם להגדיר את זה), וברור שזמר שיודע דבר או שניים על שירה היה עוזר לחבר`ה לא מעט.
זה לא אלבום נקי מחסרונות. למעשה, כשאני חושב על זה, יש בו לא מעט חסרונות. מצד שני, הוא כולל נבחרת נאה של שירי פופ פסיכדליים רועשים ונפלאים, ומזכיר מאד את פינק פלויד המוקדמים עם החלילן שלהם. אלה גם הרצועות הטובות ביותר באלבום: ''Flower King of Flies'', ''The Thoughts of Emerlist Davjack'', ''Bonnie K'' והקטע האחרון - ''The cry of Eugene''. מי שיניח את טלפיו על גרסת הדיסק יזכה גם בשיר נוסף (במקור יצא כבי-סייד) ''The diamond hard blue apples of the moon''. כמו יתר שירי האלבום, גם הקטע הזה הזוי, שרוט, נשמע כאילו ניגנו את התקליט עם מסרגה, וכובש לחלוטין.
אחר כך אוליסט פרש, והנייס הוציאו את Ars Longa Vita Brevis שכבר רמז על הבאות - שילוב של רוק ויומרות קלאסיות, והתרחקות מהפסיכדליה של האלבום הראשון (אבל כלל את ''America''); את Nice, שכלל את הביצוע לטים הרדין ו-''She belongs to me'' של דילן; ואת Five bridges.
Elegy, מ-1971, יצא כבר לאחר שאמרסון נטש את ההרכב והביא למעשה לפירוקו. באלבום נכלל ביצוע לשיר נוסף של דילן - ''My back pages''. מנקודה זו והלאה הפך עבורי אמרסון לדמות חסרת חשיבות, אבל את החסד על מחשבותיו של אמרליסט דאבג`אק קשישא, אנצור לו לעד.
