האישה הגדולה שהותירה מאחוריה את הקרנבריז בשנת 2001, דולורס אוריאורדן (אכן עשיתי ש.ב. ושם משפחתהּ מבוטא כפי שהוא נכתב), המשיכה בשלה ופנתה לשיתופי פעולה למיניהם עם זוקרו, Jam and Spoon, פסי-קול ועוד. עם פברוטי זצ''ל היא שרה את ''Ave Maria'' בהשראת גרסתו של מל גיבסון לקלאסיקת הקולנוע הגרמנית ''היהודי זיס'', הלא זה ''מסע הייסורים'' או הפסיון של ישו.
לקראת תום אשתקד יצא אלבומה הראשון כאומנית סולו, ''Are You Listening''. לא ברור למה מוזיקאית שמכרה שיט-לואודז של אלבומים בעולם צריכה שם כזה לאלבום שגם אם ימכור כחמישה אחוזים מהמכירות של ה- Cranberries, יגיע למיליוני אוזניים רעבות לטיפת ארומה חריפה של שנות ה-90. במספר ראיונות דיברה אוריאורדן על תהליך כתיבת האלבום כביטוי להתמודדותה עם תהפוכות החיים: לידת בתהּ (שלישית מבין ילדיה) מצד אחד, ומותה הקשה של חמותה לאחר מלחמה ממושכת בסרטן השד.
יש משהו נאיבי יתר על המידה בכתיבה של אוריאורדן. אנחנו חיים בעולם של תחרות מאסיבית לחיקוי הטוב ביותר לבאוהאוס על במת ערוץ M2, ועושה רושם שמיודעתנו שחורת השיער לא ספגה מכך ולו גרגיר של השפעה. אין וויכוח כמובן שזה לטובה (או שאולי כן יש) אבל בחייאת רבי-עקיבא שלך, דודה, עד שאת נותנת מעצמך את הכל בסוף אנחנו מקבלים מן אלבום קריינברי עם טיפה יותר אומץ רוקרי פה ושם? את אירית אמיתית, איפה התעוזה שהשכנים שלך מלהקת Primordial הביאו לנו עם אלבומם האחרון? מה עם קורטוב מהניצוץ של שינייד? איזו הברקה סטייל דמיאן רייס? איפה המלכוד? אפשר לצאת מנקודת הנחה שחיי המשפחה היציבים להם זכתה דולורס פשוט השפיעו עליה. לא קשה לשים לב שהרבה מהשירים ממוענים אל חוויות ילדות מסובכות ולא תמיד קלות, או שיש פשוט אווירה מנוטרלת מאי אלו אמירות ציניות או סרקזם שרובנו דבקנו בו סתם כי אנחנו חיים בחברה הפסאודו-מערבית פה או בכל מקום אחר בתרבות הפסאודו-מערבית בה אנו חיים. מעבר לכל זה, ידוע שבתקופת ההצלחה של החמוציות, דולורס הייתה מתוסבכת וסבלה מהפרעות אכילה ושאר לחצים שאמורים לסחוט ממנה אמירות עם אשכים, ובכל זאת כתבה אלבום מהביל מטוהר הנשק המילולי שניתן לה (ולחלקה נכבד מבני עמו של ג'יימס ג'וייס) בידי אדון עולם. לפחות את הכישרון השני שאלוהים העניק לאירים, כשרון שירה, היא לא פספסה. אין מה לדבר, קולה של אוריאורדן הוא אגרוף רגיש ונחוש ישר לבטן. בזכות זה אפשר לסלוח על חולשתה כגיטריסטית לא הכי מוכשרת, אחד הדברים שהפך את הופעתם ב-2000 ברעננה לסוג של עונש.
אוריאורדן הלכה על בטוח. אלבום דמוי-קרנבריז היה הימור שקול עבורה. הגבולות והניסיון לשינוי נעשה בעיקר בכיוון המוזיקלי בדמות טיפה יותר דיסטורשן וקצב. זה אלבום מהנה מאוד, אבל מציקה העובדה שהסולנית המחוננת הזו נגעה בנושאים עצומים המסוגלים להפיק השראה נהדר, והוציאה מהם מלל נדוש ופשוט כמו משחק טאקי בכיפור. אפילו בשיר התורן על אירלנד, נעשתה עבודה שטחית מדי. מה שכן אפשר להישאר איתו ביד, זו העובדה שיש כאן קאמבק שיכול להגיע לידי אלבום טוב באמת, כזה שיתן לנו דולורס שאנו לא מכירים, עדיין. כזו שתלביש מילים חזקות באמת, כמו קולהּ האמיץ.
