 רוצים גם? |
|
 |
מהו בעצם מקומו של ראפר בעולם?
אחדים יאמרו לכם שתפקידו של הראפ להוביל מהפכות ולעצב את הקול השחור והזועם של הגטו. אחרים, למשל NWA, יגידו לכם “Life ain’t nothin’ but bitches and money”. יהיו גם כאלה שיעשו צחוק מכל העניין ויוכיחו שאתה יכול לעשות מיליונים גם כשהמוזיקה שלך מסחרית ופאתטית – 50 סנט הוא דוגמה אחת. במעט מאוד מקרים מתגלה בסצנה הרחבה הזו ראפר אינטלקטואל, בעל מודעות, ערס-פואטי. זה קורה אחת ליחסית הרבה זמן, ולא תמיד מזהים אותו בזמן אמת.
לנאסיר ג'ונס, פעם ילד בן 19 מקווינסברידג' שבניו יורק הידוע יותר בשמו Nas, זה לא קרה. למען הסדר הטוב יצוין כי הכישרון העצום שלו היה מתקשה מאוד להמריא, לולא קיבל עזרה בהפקה מעולה של פיט רוק, קיו טיפ,דה לארג' פרופסור ו
פרמייר, מבכירי מפיקי התקופה, שעבודתם המשותפת על האלבום הייתה בגדר קוריוז חד פעמי. ''Illmatic'', אלבום הבכורה של נאס, ראה אור באפריל 1994. כמה חודשים אחריו יצא “
Ready to die” המצוין של
נוטוריוס ביג וקבע סופית ש - 1994 תהיה שנה מופלאה לראפ.
אמנם מבחינת הפרשנות החברתית שלו נפל “Illmatic” במעט מאלבומו החד והנוקב של ביגי סמולס, כמו גם בהיקף המכירות, אבל הביטחון העצום והחוצפה שזרמו מנאס, כאמור אז בן 19 בלבד, סייעו לצייר תמונה ברורה וכואבת של חיי גבר צעיר ושחור בניו יורק. האלבום הגדיר מחדש את הנישה של האיסט סייד, וסייע למתג אותו כראפ היותר ''קשה ואמיתי'' ושם דגש מחודש על היחס לליריקה, הצד החזק של נאס, שמיצב את עצמו בגיל מאוד מוקדם כאחד מהכותבים הטובים ביותר בהיפ-הופ לדורותיו.
ב - “Illmatic” מציב נאס את הפחד מהכישלון, והשאיפה להצלחה בצמוד זה לזה כמעט ללא מרווח נשימה. אם בשיר השלישי טוען נאס כי “Life’s a bitch and then you die”, תוך כמה דקות משתנה המנגינה - “The world is yours”, דברי רהב אופייניים כל-כך לנער צעיר, שייתכן ואינו מודע לחשיבות של המילים אותן הוא שר ולסתירות הרבות ביניהן. הוא יכול, למשל, להתריס כנגד אורח החיים החומרני - ''That's what this is all about, right? Clothes, bankrolls, and hoes, right? Then what?'' ומצד שני מכריז על עצמו ''Addict of sneakers, twenties of buddha and bitches with beepers. עוד יש לומר, ילד בן 19 לא ממש יכול לכתוב ולשיר שיר שנקרא ''Memory Lane'', ולצפות ליחס רציני. נכון שנאס ראה בגילו הצעיר הרבה יותר מאנשים מבוגרים, אבל פרספקטיבה מקבלים מגיל יותר מאשר מחוויה. ועדיין, נאס מחזיק את האלבום הזה לבדו, אפשר לומר. אין קולות נשיים, אין כוכבים אורחים – רק נאס. המסה המילולית היא רחבה מאוד וכוללת ורסיות ארוכות ושנונות, ונאס מתמודד איתה לבד, במקומות שבו אמנים אחרים היו בוודאי מכניסים הופעת אורח. במיוחד הדברים אמורים לגבי ''Halftime'', טראק עם פלואו ענק, אחד משיאי האלבום לפחות מבחינת הגשה, תחום שנאס לא תמיד הצטיין בו.
כאמור, על מה שנאס חסר בהגשה, מחפה ההפקה המלוטשת. נבחרת המפיקים משתמשת בכל – לופים של אורגן, סימפולים גאוניים, סינתיסייזרים, חצוצרת ג'אז, פסנתר – יו ניים איט. אלו יוצרים באלבום אווירת ניהיליזם ואדישות שמקרין נאס כלפי אורח החיים הבלתי אפשרי שלו ושל דורו – אווירה שהוא שובר עם מילים פוצעות ומדויקות.
“Illmatic” הוא אחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר שיצאו אי פעם, ולא בכדי נכשל נאס בניסיונו לשחזר את ההצלחה האמנותית של האלבום (אם כי מבחינה מסחרית הצליח יפה מאוד). לא רק בגלל שהוא מופק ומהודק על כל טרק וטרק (עשר רצועות קצרות), או בגלל הקצב המדבק שגורם לך לרצות לזוז עם הבאס, אלא משום שהוא מאגד בתוכו את כל מה שנפלא בז'אנר ואת כל מה ששווה לזכור ממנו. לו היו משמידים כל פיסת ראפ או היפ-הופ שקיימת, ניתן היה לשחזר את הכל מהאלבום הבודד בן ארבעים הדקות הזה.
במובנים מסוימים ניתן להשוות את האלבום לאלבומי הבכורה של פאבליק אנמי,
וו טאנג קלאן, וכאמור לאלבום של
נוטוריוס ביג . במובנים אחרים אפשר להשוות אותו ל-”
Nevermind the bullocks” של ה
סקס פיסטולס ו- “Innervisions” של סטיבי וונדר. לא מבחינה מוזיקלית; מבחינה תרבותית. מדובר באלבום שמשקף בצורה נאמנה את המאבק של הנוער לחירות והצלחה – מאבקו של האדם עצמו אחר מהותו.
ההישג המרכזי של האלבום בעיני נעוץ ביכולת של נאס להטיח במאזינים שהעולם הוא חרא, ושילכו כולם לעזאזל, ובמקביל לשמור על נאמנות לאורח החיים ולהלחם על הישרדותו. במובן הזה מצטייר נאס כמשורר רחוב אמיתי, קשוח ובלתי מתפשר.
ולנאס יש גם מוטו - הרוק'נ'רול אומר שצריך לחיות מהר ולמות צעיר. נאס אומר, צריך לחיות מהיר משום שאתה כנראה תמות צעיר.
