 רוצים גם? |
|
 |
לרוב, אלבומי הופעה הם חומר למעריצים. את האנרגיה שבמופע החי קשה להעביר לתקליט, והקלטות אולפן הן תמיד מהוקצעות יותר. אבל יש מקרים שבהם זה מצליח. מקרים שבהם הכאריזמה והאיכות של האמן פשוט פורצים החוצה; שבהם החד פעמיות של המופע החי נשמרת לנצח. זהו ללא ספק אחד מהם. אילו הייתי גולה לאותו אי בודד מסתורי, שאין בו נפש חיה אבל יש בו את ציוד ההגברה המשובח ביותר שיש, זה האלבום שהייתי לוקח איתי.
בליין רינינג'ר הוא ממקימי טוקסידומון, הרכב הרוק האוונגרדי שמוצאו אמנם מארה''ב, אבל פעל בבלגיה של שנות השמונים, זו שהיתה מרכז לאמנים מהשוליים וצפונה.
האלבום נפתח ב-''volo'', שמופיע בווריאציות שונות במספר אלבומים של טוקסידומון. רינינג'ר מחולל בו נפלאות בכינור, ונגינתו משתלטת על המאזין ומהפנטת אותו. ממנו מעבר ישיר ל-''night air''. ''הבט החוצה לעיר, אבנים עתיקות ואורות ניאון''. הוא חי את בריסל - עיר מנוכרת, מסוממת, זרה. ''עשה טיול בעיר הישנה, לא קורה בה דבר. רחובות נטושים, בניינים ריקים, כל האנשים נעלמו''. גרסאות ההופעה עולות פי כמה על אלו שבאלבומי האולפן, בו יש לרינינג'ר נטיה משונה להיעלם. על הבמה הוא מצליח לגעת ולרגש.
''Birthday song'', שהיה אחד הלהיטים שלו באייטיז, מספר על אדם שיושב ומחכה בביתו, אבל אף אחד לא בא ליום ההולדת שלו. גם השיר, מינימליסטי במקורו, הופך פה לחגיגה אמיתית של פעלתנות. רינינג'ר מתפרץ על הבמה, והאנרגיות שלו ממלאות את כל החדר, ממש כאילו ההופעה מעולם לא נגמרה. הצד הראשון מסתיים ב-''What use indeed'' - עוד שיר של טוקסידומון, עוד ביצוע מבריק.
רינינג'ר נולד עשר שנים מאוחר מדי. אם היה פועל בסבנטיז, היה נחשב היום לאחד הגדולים. היות ופעל בעשור המושמץ ההוא, האייטיז, הוא לא מקבל את ההערכה שראוי לה. הציניות נשפכת ממנו, בין אם בקטעי קישור משעשעים, או בשירה(?) שלו
ב-''uptown'', שמזכירה קצת את דיויד אלאן, אחד המאסטרים של הרוק ההומוריסטי. אבל אז הקטע הופך לאלקטרוני יותר, קצבי יותר ורוקי יותר. מעניין שאין בכלל גיטרות באלבום הזה. את תפקידה תופס הכינור - לעיתים נוירוטי, עצבני וצרוד, ולעיתים נפלא, וירטואוזי וסוחף.
האלבום מסתיים בשמונה וחצי דקות של ''broken fingers'', בעצמו אחד השירים הנפלאים ביותר שיש, נוגה ומרגש. תשואות הקהל בסוף לא משאירות ספק. האלבום מנציח את אחת ההופעות הטובות בתולדות הרוק.
