שלום לך, מר טימבאלנד. קוראים לי שרון ואני גר בישראל.
אתה לא מכיר אותי, אבל אני בהחלט מכיר אותך. אני לא עושה את זה אף פעם, אבל הייתי חייב לשלוח לך את המכתב הזה, כי זה פשוט בער לי בעצמותיי. יש לי משהו חשוב שרציתי לספר לך.
זה היה איפה שהוא בקיץ האחרון. זפזפתי כהרגלי בין 1001 התחנות של MTV, עד שראיתי את הפרצוף שלך מביט בי מעבר למסך.
''הנה'', אמרתי לעצמי. ''בטח עוד איזה להיט שהכנת לג'סטין, נלי או לכל שאר התעשייה. אולי נשאיר, נראה מה הוא בישל הפעם.''
הקשבתי. לא אשכח את התחושה הזו עוד זמן רב. הרגשתי משהו חדש, שונה. בפעם הראשונה, אחרי כמעט עשור, הצלחתי להתרגש ממוזיקה, מפני שפשוט הבנתי באותו רגע שאני מקשיב למשהו שעוד לא שמעתי. לשיר קראו ''The Way I Are ''.
אני לא צריך לגלות לך את זה, אבל אתה בטח יודע ששנות האלפיים כנראה לא יירשמו כימי זוהר בדפי ההיסטוריה של ההיפ-הופ. נכון, היה לנו את ג'יי-זי שפרש וחזר לפחות מאה פעמים, יש לנו את 50 סנט שנמאס עוד באמצע האלבום הראשון, אבל חוץ מזה? כלום, גורנישט, נאדה!
אם נשוב ל – ''The Way I Are'', השיר כאילו המציא ז'אנר חדש – היפ-הופ-דאנס. אבל עזוב, בוא נשאיר למומחים את הקביעות מרחיקות הלכת. העובדה הפשוטה היא שהשיר הזה גרם לי לקנות את האלבום שלך (נשבע לך, אשכרה לקנות! אין לך מושג כמה אלבומים יקרים בישראל...).
חשבתי לעצמי, נו טוב, אחרי שהפכת את ג'סטין טימברלייק למלך העולם ואת נלי פורטדו לפצצה מתקתקת, בטח גם לעצמך השארת כמה שירים טובים, לא? ובכן, לא טעיתי. כבר מהשיר הראשון,''Oh Timbaland'', עפתי אחורה (והייתי במכונית, וזה היה מסוכן...).
כיום, יותר מדי בקלות מצמידים לאנשים את הכינוי ''גאון''. להגיד שקניה ווסט גאון? אמי וויינהאוס גאונה? יהורם גאון? לכן העדפתי לחכות בינתיים עם התארים והמשכתי להתענג מרצועה לרצועה.
כשנפלתי על ''Scream'', השערות בכל הגוף עמדו, האוזניים נפתחו והשפתיים התכווצו, כך שלא רק חירשים יבינו שאני אומר ''יוווו!''. ה''ביט'' שעולה ויורד, בשילוב עם גיטרה חשמלית במקום הנכון, הליהוק הבלתי רגיל לפזמון של קרי הילסון (שאני לא מבין איך עדיין אף אחד לא הפך אותה לכוכבת-על) וניקול שרזינגר (איזה כוסית, אה?) והסיום, שלי מזכיר יותר מכל את הסיגריה שאחרי.
הכנת עבורי באלבום שילוב נכון של היפ-הופ עם דאנס, עם רוק ממש כמו בימים היפים (לפני שקיד רוק החריב את הז'אנר הזה) ואפילו מוזיקה הודית. בכלל, בחיים לא ידעתי שאפשר לשלב כל-כך הרבה פסנתר במוזיקה שחורה, ראה ערך הדואט המדהים שלך עם אלטון ג'ון. אנשים יגידו שהשתכנזת, אבל עזוב, אם חיים משה יכול אז גם אתה.
נכון, באחד משלבי השמיעה חוזרת הבנתי את השטאנץ. אחרי הכל, יש באלבום כמה חזרות ושניים או שלושה שירים נשמעים כמעט אותו דבר, אבל זה באמת לא משנה. האמת היא שתיארת יותר טוב מכולם את האלבום הזה, בשיר האחרון – ''Another Level'', כי שם אתה באמת נמצא, ברמה אחרת לגמרי.
בקיצור, סליחה שהטרפתי לך את השכל, פשוט רציתי להגיד... תודה!
נ.ב. 1
אתה לא חושב שנלי פורטדו ממש דומה למוניקה מחברים?!
נ.ב. 2
אני מקווה שאתה יודע לקרוא עברית.
