 רוצים גם? |
|
 |
לפני כמה שבועות, שלפתי שוב את אלבום הבכורה של ספיין, אחרי שבעוונותי, זנחתי אותו זמן רב מדי בקרב (אולי רקב?) חבריו במחלקת ה''בסדר. רק בסדר''. מאז הוא מתנגן אצלי לעיתים תכופות. אין פירושו של דבר שהיתה לי הארה קוסמית, ועכשיו אני בא לספר לכם על אלבום שהוא יוצא מגדר הרגיל, מטריף חושים ונקודת תפנית דרמטית בעולם המוסיקה. לא ולא! כל שרציתי הוא להסב את תשומת הלב לכך שדווקא בעובדה כי האלבום הזה עלול בטעות לחלוף ''סתם'' ליד האוזן, טמונה גם אחת הגדולות שבמעלותיו, ומיד אנסה ליישב את הסתירה. לאלה מכם שיחליטו לנסות ולהקשיב, אני ממליץ להנמיך ציפיות, ולתת לזמן ולאמת של האלבום לדבר בעד עצמם. מדובר כאן בדקויות.
לאורך 60 הדקות על-פניהן משתרע האלבום, יש תחושה מתמדת של תנועה בהילוך איטי, ופעמים רבות אפילו האטה לקראת בלימה של ממש. לפעמים נדמה כאילו עוד רגע, ישאר אחד האקורדים תלוי באוויר, תקוע, כאילו התאבן. כל הצלילים, כאילו נעים בתוך אוויר צפוף מדי, מתחככים זה בזה ברכות, באיטיות, לעיתים אפילו בסוג של לאות.
התופים מנגנים בעצלות את המינימום של תמציות קיצביות פשוטות, תוך שימוש בהרבה מברשות, תוף מרים, מעט מצילות וללא שום מאמץ. הבס מהלך לכל אורך השירים בצעדים איטיים ושמנים המציירים קווי מתאר ברורים. לתוך התבניות הברורות הללו נוצקת נגינת גיטרות דלילה מאוד, רמיזות קטנות, נקיות, תומכות. כאשר בחלק מהשירים יוצאת סוף סוף הגיטרה בקטע סולו בלוזי, הדבר מקבל משמעות גדולה, ולא נשמע כמו ''סתם עוד איזה סולו גיטרה''.
מעל כל אלה, בדיקציה ברורה, מחליק לו קולו הרך אך המדוייק להפליא של הסולן ג'וש היידן, שמעביר טקסטים העוסקים ברובם בנושאי אהבה בצורה די פשטנית, אולם מעולם לא באופן שגרם לי להטיל ספק בכנותם או שעוררו בי זלזול. בכל זאת אומר, כי על אף חיבתי לקולו של היידן, נראה כי זמר כריזמתי ומשמעותי יותר, יכול היה לרומם את שירי הלהקה לגבהים אחרים, ולמצות את הפוטנציאל הטמון בלחנים האיטיים, הרפיטטיביים והמתוחים שלה.
Spain היא רביעייה שבראשה עומד הזמר-בסיסט ג'וש היידן - בנו של הג'אזיסט האגדי, נגן הבס צ'ארלי היידן. זאת אולי אחת הסיבות לכך שהאלבום מעלה ריח חזק של ג'אז, אף שאין הוא כזה כמעט בשום מובן. מעל השירים מרחפת אותה תחושה שאופפת קטעי ג'אז, ובעיקר בלוז, מהסוג האיטי, של שעות הלילה הקטנות בבאר חשוך ומעושן. מעט קטעי הסולו של הגיטרה, תיפוף המברשות, עיטורי חצוצרה עם סורדינו, ומיני ג'סטות מוסיקליות אופייניות לז'אנרים הללו, מתערבבים בתוך קונוונציות של שירי רוק סטנדרטיים, וזה אולי אחד הדברים שמקנים לאלבום את הייחוד שלו.
אחד הקטעים המדהימים ביותר באוזני בדיסק, נמצא ב-''World of Blue'', בו מצטרפות אחיותיו של היידן בכינור וצ'לו, לתבנית הרפטטיבית הבלתי-פוסקת של הגיטרה והבס, ומעלות את המוסיקה לפסגות חדשות. במשך 14:13 דקות נרקם סיפור ארוך ארוך, שלש את הלב ללא הרף. כשפטרה היידן מסלסלת בקולה במשך כ-3 דקות בסוף השיר, על רקע מצע של דיסוננסים וקולות כלי הקשת המעורבבים, במה שנשמע כמעין אפילוג, אני מרגיש באמת כמי שנזרק לאטמוספירה אחרת.
המוסיקה של ספיין נמסה לתוך הראש, מסחררת אותו ללא הרף באיטיות כמעט הזויה. זאת מוסיקה שמתאימה לאור נרות, למשב רוח קריר של סתיו, לשעות הלילה המאוחרות בהן יושב אדם בחדרו בתחום שבין חלום למציאות - אולם גם בימים של קיץ ישראלי דביק, מציק ובלתי נסבל אפשר למצוא בה משב רוח מרענן וקריר.
''1995's aptly titled The Blue Moods of Spain, is a smoky, late-night affair - the soundtrack to a bleary-eyed wait for a phone call that never seems to come''.
(מתוך הביקורת בפיצ'פורק).
