דווקא משום שהכתיבה של הצמד בבסיסה היא בכלל לא רעה, הייתי שמח לראות אותם גם משתחררים בעתיד מחדרי השינה. חלק מהשירים באלבום הזה מתחננים למשהו שהוא מעבר לקלידים וגיטרה, משהו שייתן להם בעיטה לעולם האינדי-פופ המתוזמר יותר
אלבום הבכורה של הצמד האנגלו-ישראלי Elephant Parade, הוא מסוג המוצרים שקשה להחליט באיזה אופן בדיוק לשפוט, בעולם היחסי בו שקועים היום מוצרי אינדי: מצד אחד, כששמעתי את האלבום לראשונה, מבחינתי, הם הגיעו משום מקום ואווירת הלואו-פיי רמזה שמדובר במוצר אינדי קטן ביותר, ושיש להתייחס לצמד הזה בהתאם. מצד שני, ה''תחקיר'' שביצעתי ברשת העלה שמדובר בצמד שעבר לא מעט לפני שיצא בארץ האלבום הזה: הזמרת-קלידנית האנגלייה-אמריקאית אסטל ברוך, כבר הייתה חברה בשני הרכבים בסצנת אינדי-פופ מוערכת (כך נראה) בפלורידה, ולאחר המפגש שלה עם הזמר-גיטריסט עדו פלוק, הצמד התמקם בניו-יורק, הופיע לא מעט כשהוא זוכה לשבחים מקומיים, מכר עותקים של גרסאות דמו, ובשיא של מה שנראה בעיני כהצלחה יחסית, חימם את Beirut, הפרויקט החביב עלי מאד של זאק קונדון, שהוא כבר מיוצרי האינדי המדוברים בעולם היום.
בתקופה זו, אם אני מבין נכון, הוקלט גם האלבום בחדרי שינה נבחרים בברוקלין, ומוקסס בידי חברים של הצמד. אני חושב שלצמד מגיעות הנחות משום שמדובר באלבום בכורה שלא זכה בשום מקום לתהודה ממש גדולה, אבל נדמה שראוי לכתוב גם את הביקורת העיקרית עליו (בעיניי, כמובן) - היה עדיף שהיה יוצא כ-EP בן ארבעה או חמישה שירים. הפורמט של תשעה שירים נראה מעט גדול על הצמד בשלב זה.
כל זה לא בא לגרוע כמובן ממה שיש ל- Elephant Parade, ומה שיש להם הוא יכולת לייצר קסם צנוע, חמימות שנוצרת כנראה רק בהקלטות בחדרי שינה. דוגמה מעולה למה שהצמד הזה עושה מצוין הוא ''Goodbye'', הקטע שפותח את האלבום. אסטל והקלידים מספיקים כדי לייצר דקה וחצי של משהו שנשמע פולקי אבל קצת גרובי, מאד צנוע ובכל זאת, מקסים. הרצועה השנייה, ''Friday Night'', מצליחה לשמור על גובה העניינים, אבל אני חושב שבעיה לא קטנה שמתגלה מאוחר יותר באלבום, נעוצה בקול של עדו פלוק - הוא סולן הרבה פחות טוב והרבה פחות כריזמטי. הגשה של שיר היא עניין של טעם, ואני יודע שיש אנשים שממש לא מסוגלים להאזין למוזיקאים מסוימים בגלל שהקול שלהם מעורר אנטגוניזם. אני מניח שיש שירגישו כך גם לגבי הקול של אסטל, אנשים שמאסו ב''קולות מלאכיים'' (קלישאה שניתן לתאר בה את השירה של ברוך). אני מתקשה עם ההגשה של פלוק. הוא לוחש וקולו כל הזמן עוד רגע ונשבר, וזה מקשה עליי גם בעניין הדיקציה שלו, וגם כי אני אוהב את סגנון ההגשה הזה פחות.
דוגמה טובה לחיבור המוצלח בין השניים, ניתן למצוא ב - ''Riding in Your Car'' החביב, והדרך שבה אני הייתי רוצה לשמוע אותם יותר היא כמו בשיר ''Boat Song'', שמוסיף קורטוב של פסיכדליה לאלבום, ושבוודאי בזכותו, בביקורות שנכתבו בחו''ל על הצמד, הוגדרה המוזיקה שלהם כ- Dream-Pop. בעיניי מדובר בפסגת האלבום.
דווקא משום שהכתיבה של הצמד בבסיסה היא בכלל לא רעה, הייתי שמח לראות אותם גם משתחררים בעתיד מחדרי השינה. חלק מהשירים באלבום הזה מתחננים למשהו שהוא מעבר לקלידים וגיטרה, משהו שייתן להם בעיטה לעולם האינדי-פופ המתוזמר יותר. כלי נשיפה ותופים בחלק מהשירים כאן היו עושים איתם חסד גדול.
בסך-הכל, אם הייתי מקבל לידיים EP ובו ''Goodbye'', ''Friday Night'', ''Riding in Your Car'' ו - ''Boat Song'', כנראה שהייתי ממש מבסוט. כאלבום שבו יש תשע רצועות (ועוד ביצוע חוזר ומיותר של ''Friday Night'' בסיום), וללא עיבודים עשירים קצת יותר, האלבום הזה נופל למונוטוניות מסוימת מהר מדי. בינתיים, בהיותו של האלבום הזה קטן וצנוע (וזה משהו שהמוזיקה והאווירה בהחלט משדרים לאורך כל האלבום), זו בכורה טובה מספיק.
