בריט פופ צרפתי

רוצים גם?

קנו את האלבום

מתכון לאלבום פופ מושלם לימים החמים: קחו מלוא הכוס בריטפופ. הוסיפו שתי כפיות גדושות של גיטרות אקוסטיות וקורטוב אלקטרוניקה. תבלנו בנדיבות עם קסם וכריזמה. ערבבו היטב והגישו מיד.

המרכיבים האלו, בתוספת מבטא צרפתי מודחק וקלילות קיצית, מספקים את המרקחת המרעננת הזו, שמגישים לנו טאהיטי 80. אם זה היה משקה, הייתי מהמרת על אורנג`דה אלכוהולית. בקארדי בריזר בטעם מנדרינה. גלידת אשכוליות וקמפארי בד''ר לק. מתוק מתוק, אבל עם טיפה עוקצנות. עושה חם בלב, ונותן לך באזז שאף אאוטסיידר לא מספק.

ה''מצב'' הזה במדינה שלנו - אוכלת יושביה, הולכת פייפן, סרט אקשן מתמשך עם רמות אדרנלין שנראות רק ברפובליקות בננות (מישהו שמע על זה שיורש העצר הנפאלי פרץ לארמון וחיסל את כל משפחת המלוכה?), ובמיוחד המצב האישי שלי - המחשב, כנראה כאות הזדהות עם ההרוגים, שבק חיים יחד עם בערך 10 ג`יגה מוזיקה (שטויות, תוך שבוע יהיה הכל חזרה) - הביאו אותי לנבור בתקליטייה בחיפוש אחר פסקול מתאים לימים טרופים אלו. לאחר התחבטויות קשות, החלטתי שאין טעם בהתבוססות בדכאון המתבקש עם ג`וי דיוויז`ן, ושהאמצעי המושלם לאסקפיזם יהיה לשמוע מוזיקה שמחה ככל האפשר. העליתי בחכתי אלבום שקניתי לפני כמעט חצי שנה, ולא שמעתי כבר די הרבה זמן - פאזל, של ההרכב המדובר.

על אף חיבתי בשנה האחרונה לאיזוטריה מוזיקלית, תמיד יהיה מקום בליבי, אונותי ואוזניי, לסוג הפופ שמייצרים חאבייר בוייר וידידיו הפרנקינים. עם השפעות שנעות בין המלודיות והאפיות הבריטית האופיינית של הקינקס והביטלז, לתחכום והשנינות הכמעט ארוטיים של חלוצי פופ מארץ הבאגטים דוגמת סרז` גיינסבורג וז`אן ז`אק פרי, טאהיטי 80 הם התשובה הצרפתית לאינדי פופ. אין מה לחשוש - זה לא בריג`ט בארדו, וגם לא, חלילה, אייר. הילדים האלה עשו ב''פאזל'' משהו חדש ומרענן בעולם הפופ האירופאי, וכאן גם טמונה החיבה שלי אליהם.

לא קשה, אם כן, להבחין בהשפעות המוזיקליות של טאהיטי 80. ריתוק וחיבה שגובלים באובססיה לכל מה שקשור בתקופת הבריטיש אינויז`ן. זה מתחיל בטקסטים שמציירים דמויות - עניין שללא ספק למדו מהקינקס (ובלר), ממשיך בשמות שלא ניתן לטעות בהם (Mr. Davies, Hey Joe - הומאז`ים ל, כן כן, ריי דייויס וג`ו דולן האירי), ולכל אורך הדרך אפשר להרגיש את רוחו של קולין בלנסטון מרחפת בין הרמקולים.

אז מה בעצם הופך אותם לכל כך מיוחדים? למען האמת, יש הרבה להקות שכל כך משתדלות להפגין את המקורות שלהן, שזה כבר עובר את גבול החיקוי וההשפעה ומגיע לדרגות של שיעתוק. מיותר לציין הרכבים דוגמת האפלז אין סטריאו - שעם כל החיבה שלי אליהם - אין בהם שמץ של מקוריות וחידוש. טאהיטי 80 השכילו להתרומם מעל לקרקע הצוללת הצהובה, ולהכניס סאונד משלהם, חדש ומלהיב.

''לא ניסינו לעשות אלבום שיכול היה להיות מוקלט ב-1968'', אומר בוייר. ''אני לא חושב שיש טעם לעשות משהו שכבר נעשה. אני סבור שהתקופה, והרגעים הטובים ביותר במוזיקה היו בשנות השישים, ולכן אין טעם לנסות להפיק את אותו צליל גיטרות כמו של הביטלס, למשל, אם אתה לא מתכוון לשלב את זה עם אלמנטים אחרים .וזה מה שאנחנו מנסים לעשות''.

מה שמייחד את טאהיטי 80, הוא הדרך בה הם משלבים בצורה כל כך מושלמת את המתיקות הנוסטלגית של הדרך בה הם כותבים את השירים שלהם, עם אלקטרוניקה רכה ומניפולציות על הקול של בוייר (תחשבו ''פראגמנטס אוף לייף'') ואפילו מבט מחוייך לדיסקו, שמשווים לאלבום אווירת אפ-ביט וניחוחות מודניים, ומציבים את הצמד בגאון לצד הרכבים כמו סטראולאב וסט. אטיין.

''פאזל'' הוא אלבום קליל, חסר דאגות. מתוק כמו עוגיות חמאה שוודיות. שנון כמו ריבס ומורטימר. אירוני כמו להזמין צ`יפס במסעדה צרפתית. חושני כמו אומה ת`ורמן בחליפת עור. גיטרות אקוסטיות ערבות לאוזן, חצוצרות וכלי מיתר מסונתזים בשפע, שירים עם שמות כמו Swimming Suit ו-Yellow Butterfly,שירה רכה ומתוקה, שמשתלבת בצורה כל כך הרמונית בקלידים, שפשוט בא לי לתפוס את מישל פלאטיני ולכבוש יחד את הבסטיליה מחדש.

כל כך נפלא למצוא אלבום שהוא פשוט פופ טהור ומושלם, נוסטלגי אך לא נדוש, שובה לב ולא נופל לרגע לקיטשיות. פסקול נפלא לקיץ שבפתח ולימים, שכולי תקווה שישתפרו.

מומלץ לנאפסטר/אודיו גלאקסי:

Yellow butterfly
Heartbeat
Hey Joe
Revolution 80

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: