 רוצים גם? |
|
 |
אל האלבום הזה ניגשתי כטאבולה ראסה. בניגוד לקודמי שסיקר בשרת את
האלבום הראשון של ברזל, אני מתמצא פחות בנבכי מוזיקת הרעש וגם הרבה פחות מזדהה עם המסרים שאדון ברזל מעביר באלבומים שלו. אל האלבום ניגשתי כשאני משתדל לנתק את עצמי לחלוטין מהידע המוקדם שלי עליו תוך ניסיון להיות כמה שיותר אובייקטיבי בסקירה זו.
אקדים ואסכם, לא הצלחתי לשמור על ניטרליות, ואני לא חושב שברזל היה רוצה שהמאזינים של הדיסק יישארו נייטרלים אל מול המסרים אותם הוא מעביר. עם כל העניין של המחתרות היהודיות והקיצוניות הפוליטית אני בהחלט לא מסכים, אבל לא אתכחש לעובדה כי מדובר באלבום מרתק ומדיר מנוחה.
כאמור, אני לא נמנה על מומחי האינדסטריאל או מוזיקת הנויז אך לעולם אינני אומר לא לניסיונות אקספרימנטאליים במוזיקה, להיפך. לפיכך הסתקרנתי לשמוע כיצד משתמש ברזל ברעשים קיצוניים וקשים כדי להעביר מסרים פרו-ציוניים ואכן התחוור לי כי העמדה האידיאולוגית של ברזל משתלבת היטב עם העוצמה והכוחניות של המוזיקה באלבום זה.
ממידע שקראתי על ברזל הבנתי שמדובר באדם אחד שמתגורר בחו''ל (ארצות הברית, אם אינני טועה). כך או כך, אין ספק כי הוא מחובר בכל נימי נפשו למדינת ישראל: הציטוטים על העטיפה מגיעים מאנשים כמו זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג, כמו גם ציטוטים מהתנ''ך. בנוסף, האלבום כולו מוקדש לחיילים החטופים גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
האלבום שלפנינו מציג צלילים רפטטיביים קרים מאד, חלק מהביטים נשמעים ממש כמו האזנה מקרוב להלמות לב וחלק כמו מכות יבשות על חפצים מתכתיים. אם חשבתי שהאלבום יהיה רועש כמו אלבומים של יוצרי נויז אחרים (Merzbow היפאני או Wreck and Drool הישראלים, למשל) התבדיתי. לא מדובר ברעש כאוטי מהסוג המשתולל אלא בצלילים קרים, מסודרים, מחזוריים שיחד עם צרחות היסטריות שכמעט נבלעות בתוך רקע הפידבקים גורמות לך להרגיש אי-נוחות רצינית במהלך ההאזנה.
אחד המעריצים של ברזל
נדמה שברזל אסף כל מרכיב מעורר אי-נחת שהוא יכול היה לשים עליו את ידו וטווה מתוך הערימה את האלבום הזה. למוזיקה התעשייתית הקשה הוא הוסיף סימפולי נאומים מיליטנטיים ולאומניים (כל מיני דברים על רובי M16, מחתרות יהודיות, עין תחת עין ודברים בסגנון) ואת הכל הוא ארז בעיצוב דיסק לאומני מאין כמוהו (אחראי על העיצוב מוזיקאי ישראלי כישרוני בשם אורן בן יוסף, איש
Seven Morgues) עם מגני דויד, אגרופים וכדומה. הכל משרת ביעילות את המטרה לגרום למאזין אי-נחת.
אין באלבום הזה אפילו רגע אחד של מנוחה או רגיעה. אין איזו בלדה נעימה או אפילו קטע אמביינט רגוע שיפיג לכמה שניות את אווירת האימה של ברזל. זהו ללא ספק אחד האלבומים הכי מטרידים ששמעתי בשנים האחרונות. לאלו מכם שמחפשים מוזיקה שעושה ''טוב על הלב'' אין מה לחפש בדיסק הזה, אבל אלו שדורשים מהמוזיקה שלהם להשאיר אותם מפוקסים ועומדים תמידית על המשמר, הדיסק החדש של ברזל הוא הדבר הנכון – מוזיקה תעשייתית קשה, מטרידה וטורדת מנוחה, כמו מציאות החיים בישראל.
