 רוצים גם? |
|
 |
האלים הצעירים (שכמו שציין מישהו שעמד לידי בהופעה שלהם, כבר די זקנים), נוהגים לצוץ מדי פעם בפעם, לשחרר אלבום טוב ובלתי צפוי, ואז להעלם בחזרה. אחרי only Heaven האמביינטי שיצא ב-1995, השתררה דממה ארוכה במיוחד. חמש שנים ארוכות חיכינו, שבהם פרנץ והחבר'ה בחשו בקלחת הדגימות שלהם, ומצאו עוד גיטרות חורקות לסמפל, ועוד רעשים אקראיים להקליט.
האלבום הזה, למרות שמו, הוא בעצם מטבעם הראשון של האלים, ומנפיק חמישים ושתיים דקות מהודקות היטב של מוסיקה תעשייתית וקצבית, הפעם בהשפעות טכנואיות. הוא נפתח היכן ש-Kissing the Sun נגמר, ומציע מסע ברכבת ההרים של זרם התודעה, שדוהרת קדימה, ללא התחשבות בחוקי התנועה (או הנוסעים).
התיפוף אנרגטי ומדויק, ומוכיח שלמרות עלילותיו של דוקטור אוולאנש המפורסם, הרכב שמכבד את עצמו לא יכול להסתפק במכונת תופים. הקלידים מספקים הוּקים פופיים לעיתים, ופעמים הם נשמעים כמו גיטרת מטאל זולה.
פרנץ משתמש בתערובת הצרפתית/אנגלית המהפנטת שלו, ושובר את המבנה של בית ופזמון, הכל בתים, והכל פזמון. והכל מסתובב בתוך טורנדו ענק, שמסחרר את הכל קדימה. התוצאה עולה על מרכיביה. לפעמים, כמו ב-Stick Around, זה נשמע כאילו השטן התחפש לטום וויטס. ולפעמים, כמו ב-The Sound In Your Eyes, זה נשמע כמו צלילה במים סוערים.
האלים, ובעצם כל אלו שעשו (ועושים) אינדאסטריאל משובח, הם ההוכחה הניצחת לכך שכדי שמשהו יכנס פנימה, צריך להשתמש במקדחות, ולא בפטישים. לאורך עשרה קטעים משובחים, הם חודרים עמוק, ומכניסים במאזין את האינסטינקט ללחוץ על כפתור ה-repeat.
ובסוף, כשהחשמל נפסק, והאלבום נגמר, ומשתרר שקט באוזניים, נשארת רק שאלה אחת. מה נותנים להם לאכול שם בשוויץ, שגורם להם להשאר באונם, גם עשרים שנה אחרי שהתחילו לפוצץ עולמות?
