 רוצים גם? |
|
 |
אם ישאלו אותי מי האמן שאני הכי מעריך, אענה בלי לחשוב יותר מדי, זאפה. למה? כי זאפה היה ללא ספק, עד מותו, האמן המוכשר ביותר שידע עולם הפופ; כי הוא אדם שידע ליצור כל כך הרבה חומר בכל כך מעט זמן (גם שנים אחרי מותו ממשיך לצאת חומר שלו); וגם מפני שהוא מהאמנים הראשונים שגיליתי במסעותי המוזיקליים (ואני בכלל לא זקן).
זאפה התמחה במוסיקה, שמבחינה טכנית היא מהמשובחות והמתקדמות בכל תקופה בה לקח חלק. הוא הגיע מהמוסיקה המודרנית של סטרווינסקי, וארז ושטוקהאוזן, דרך האר-נ'-בי של שנות החמישים. משם הוא לקח קדימה את הרוק, ולעג לו במשך ארבעה עשורים שלמים, תוך כדי ניצול החומר הקיים בשוק, דרך עיניו של המטורף בעל השפם הנצחי.
אחרי ששמעתי את ''המוסך של ג'ו'' (סלחו לי על התרגום אבל מה אני אמור לכתוב, ג'וז?), הפנמתי סופית את זה שהמוזיקה של זאפה היא מהלב, ושכשרון הכתיבה שלו - שנמנע טוטלית מפומפוזיות ונסיונות להתיפיפיות - הוא מעבר לכתיבת שירים, כי אם מחזות וסיפורים.
הפואנטה המרכזית באלבום היא... רגע, בעצם אין אחת. יש שלוש. אחת : פרודיה על מחזות בית-הספר העלובים; שניה: הסיפור האולטימטיבי על הקמת הלהקה הפרטית שלך. שלישית: מחאה כנגד מקומות בהם המוזיקה החופשית היא דבר אסור, כגון איראן (או במידה רבה, גם ארה''ב, על פי זאפה - ה.ה).
תקציר הסיפור המטורף: ג'ו, שמגולם בקולו של אייק וויליס, מקים להקה ולצידו נמצאת חברתו המוצצת מרי. לאחר שהלהקה מתפרקת בעקבות אילוצים (השכנה השמנה והמשטרה) מקים חברו של ג'ו להקה, שדווקא מצליחה לא רע. מרי, שרוצה להיכנס להופעה, מקבלת כרטיס כניסה תמורת, כמובן, בלואו ג'וב.
מכאן מתפצלות דרכיהם של ג'ו ומרי, כאשר ברקע מתקדרת האווירה ומאיימת על המוסיקה. מרי הופכת לבימבו של הלהקה, ולאחר שלכל החבר'ה נמאס לבעול אותה, הם זורקים אותה. היא משתתפת בתחרות האול-אמריקן ווט-טי-שירט, וזוכה במספיק כסף כדי לחזור הביתה. בינתיים, ג'ו כבר מצא את אהבתו לוסיל, שמדביקה אותו במחלת מין (שמתבטאת בשיר הנפלא, המנון רוק האולטימטיבי, בו מזמר ג'ו המסכן: ''למה שורף לי כשאני משתין?'').
גם לוסיל נפרדת מג'ו, והוא, שמתאושש מפרידה שניה באלבום (כפול) אחד, הולך לכנסיה, שם ממליצים לו להפוך, לא פחות ולא יותר, לגיי. הוא פוגש רובוט נחמד, שמספק לו עינוגי בלואו עליזים מסוגים שונים, עד שג'ו הורס את מעגלי הרובוט בעזרת כח הגברא שלו. הוא נכנס לכלא בעוון השמדת רובוט ממשלתי, ומשם...
טוב יאללה, אי אפשר לספר הכל, מכאן תמשיכו לבד. לא לדאוג, זה נהיה לא פחות מטורף. רק אגיד שהעתיד לא מזהיר כל כך בדיסק השני. המוסיקה הופכת לבלתי חוקית, וכל כלי הנגינה בעולם הושמדו. סוף העולם? לצערנו לא.
לאורך כל האלבום מפליא זאפה בסולואים המפורסמים שלו, לצד הימנונים אופייניים, דוגמת ''קתוליק גירלז'' - העוסק בנערות הכנסייה, שבין מריה הקדושה לאבינו שבשמיים, יורדות לכל הבא ביד, ובפה.
כזהו זאפה, השילוב המושלם בין מוזיקת-על, מילים חתרניות ופרודיית פורנו אחת גדולה. באלבום הזה משתלבים כל הנתונים האלה למחזה המצחיק ביותר שקראתם בחייכם, למרות שבסוף, גם אתם תזילו דמעה.
בתיאבון, ובקרוב אצלכם.
