 רוצים גם? |
|
 |
מילת פתיחה: Wow.
מה זה היה?
אתם מכירים את ההרגשה שפוגע בכם משהו מכיוון בלתי צפוי והכל משתנה, הפוקוס שהולך לאיבוד לרגע חוזר מייד לסופר-פוקוס ושום דבר שהכרתם כבר לא יהיה אותו דבר? הקשיבו לדיסק החדש מבית קבוצת ''דקה'', אני מחכה לכם בצד השני.
אני לא איש שירה, לא קורא שירה, לא מבין שירה, ואולי גם לא אוהב במיוחד שירה. אבל את דיסק הבכורה של
לבנון (''Sunken City'', 2006) אני מחזיק קבוע עליי (לצד
ווולווט אנדרגראונד,
סיד בארט,
סוניק יות' וכמה
פיקסיז אם אתם באמת שואלים). לכן כששמעתי שאבינועם שטרנהיים התפנה שוב לשתף פעולה עם שירה ובייחוד זו של רוני הירש (כמו שקרה כבר באלבום הראשון של
לבנון) לא התאפקתי. את הדיסק ידידה הביאה לי לאחרונה אחרי ביקור בבאר-שבע שעבר.
השם החרוט על המיני EP המיוחד הזה: טרנסטקסטואלי עשוי להטעות – לא טרנס-סקסואלי ולא (מוזיקת) טראנס. אבל כן שבירות של טקסט שיוצרות בליל מלל ורעשים שמדגימים יפה את עידן ה-Mashup שלפתחו אנו רובצים. להבדיל מסֶפֶר הבדיחות של תומר ''איש יפה'' ליכטש, המתיימר להציג Mashup-ים וקולע בדיוק לאסלה, היצירה הזו של קבוצת ''דקה'' עושה זאת עם טקסטים ומוזיקה שמביאים בראש.
מי הם קבוצת ''דקה''? מברורים בגוגל עולה כי אלו שלושה משוררים: בעז יניב, ערן צלגוב ורוני הירש, שהחלו כקבוצת שירה נודדת מתוך כוונה לעורר עניין מחדש בשירה. הקבוצה עורכת ערבי שירה במקומות בלתי צפויים וזוכה לתהודה לא קטנה. מעבר לכך, עורכת הקבוצה את כתב העת הקטן והחסכוני לשירה ''דקה'' (ביקורת עליהם תוכלו לקרוא באתר שלהם:
www.daka-journal.com).
היצירה שארכה כ-20 דקות, מכילה רכבת הרים של רגשות המבוטאים בגיטרה הנפלאה של אבינועם שטרנהיים ובטקסטים של אנשי ''דקה''. על ההקלטה חתום
דויד פרץ, המפיק הבאר-שבעי שהפך לאגדה עוד בחייו – חיינו. הדיסק נפתח בגיטרה שכמו מנסרת את החיבור בין אונות המח הימנית והשמאלית ומיד עוברת להגדרה מוויקיפדיה למושג תקשורת. אז כמו ניתן האות לשחרור המושכות של אבינועם והוא מסתער פנימה עם ריפים שנדמים כלקוחים מ-''Daydream Nation'' הנפלא של
סוניק יות'. כל מי שאי-פעם האזין ל-''Ten Year Riot'' הפותח את האלבום האלמותי של סוניק, ירגיש בבית עם הריפים של אבינועם. אלו הריפים שליוו את מסע הכומתה שלי (אל הכלא הצבאי), וגם אם החבר'ה האלה צעירים מדי לחוות זאת ממקור ראשון, הם מביאים אותה בהומאג' מעורר הערכה. אבל אין חשש, זו לא העתקה - זה רק מהדהד מוכר, אבל זה שונה לגמרי. כבר שם רציתי להוריד אוזניות ולהתחיל לנער את השיער שנשר באמצע שנות התשעים. אבל לא לפני שהאוזניות של האייפוד יצלו את האוזניים שלי, הריף הופך לצליל כמעט מונוטוני המדמה נסיעת רכבת. ואז מגיע השיר הראשון. בום! שילוב הקולות של המשוררים. והגיטרה מושכת בקטר. מסתיים השיר, ורכבות של גיטרה חותכות באלימות את הסאונד. מדהים. ואז כמו מנטרה שגורמת לך צמרמורת, חוזרת רוני שוב ושוב על השורה: ''מי שאוהב...'' (למה היא לא צורחת את זה? איפה המפיק של הפאמפקינס?
לא הספקתי להחליף מצב רוח, ושיר חדש נכנס, אולי קצת באלימות מדי זועק שם המשורר בפתיחה, אבל – שיר אהבה מצמרר על ירושלים. לרגע זה נשמע כמעט כמו אדג'יו לאלבינוני וג'ים מוריסון מתוך-''American Prayer'' (דיסק די שמאלצי למעט מספר קטעים שאסור לאף מעריץ להחמיץ). כן, זו נשמעת תפילה, כואבת והמוסיקה מלווה וקורעת אותך יחד עם חדירות אלימות של שני המשוררים האחרים. זו אולי ההגדרה הפואטית מוסיקלית ל-''Double Penetration''. אם כן, אני בעד.
הקטע מסתיים בעוד קיר רעש המספיק לתוך עוד שיר. שקט. והמשוררים מחליפים קולות תוך כדי מוסיקה שכמעט כמעט נשמעת כמו ''Mother'' של ה
פינק פלויד. אבל שוב, רק כמעט. וזה כל הקסם. יש אהבה אבל הרבה מתח.
החלק הראשון נדמה כמסתיים באמירה כואבת על המיקום הישראלי בלב המזרח התיכון. לא בנאליה שמאלנית. אל חשש: אבל הרבה כאב. ואז מגיעה הגדרה נוספת לתקשורת: אבן שושן. ומייד ציפורים מופיעות ונעלמות והרבה מאד ריפים שזורקים את המאזין לרצף אסוציאציות עירוניות. ולבסוף הפתעה: כמעט קטע בלו-גראס. משהו ש
הנדריקס יכל לעשות טוב יותר, ועושה ב-''Crosstown traffic''. אבל השילוב פה מקורי ומסקרן. ונוסק למעלה, עד סוף החלק השני, שמסתיים במוסיקת ים.
ואז נעימה שמחכה ל
אליס אין צ'יינס להכנס בהמהומים שלהם (נסו אתם לזמזם תוך כדי ותראו שזה עובד) ב-''SAP'' או ''Jar of Flies''. ואז באופן מפתיע נכנס שיר קצרצר ומצחיק על שירה ואוכל בספרדית ועברית לחלופין. אחלה. היו צריכים אולי לפצל את הקולות לאוזן ימין ושמאל להשרות יותר תחושה של דו-שיח אבל בהחלט מקורי.
משם עוברים לקטע כמעט בראפ של המשוררים: הרבה מוות, רעש, ריפים מחוספסים, וחוסר התוחלת של שפה. השפה מתה צועק המשורר בגרון ניחר (תמיד רציתי לכתוב את זה!) ומוכיח שלאו דווקא. אבל למה ולאן רוני נוסקת שם? אני מקווה שהיא נהנתה כמו שזה נשמע. ואז מתחיל שקט ושירים על מלחמה, ואבינועם כאילו מנגן עם קשת כינור על הגיטרה (מישהו אמר ג'ימי פייג'? השיר נותר זהה? – The song remains the same, eh?). הגיטרה מלווה את קרן-האור שרוני מתארת, כמעט תחרות עד להתרסקות בלתי נמנעת ל''עוד פצצה, ועוד פצצה''.
ואז אחד החלקים היותר מצמררים, מתחיל בנעימה שנשמעת כמעט חסידית, הזכיר לי שיעורי היסטוריה. כמו ציונות. אהבת מולדת. אבל כמו הנרטיב הציוני, גם פה יש ריפים המאיימים לפרוץ ולהרוס את המנגינה שבאה להסדיר הכל. אם אצל ''
הבילויים'' זה היה מצחיק מרוב שזה עצוב, פה פשוט עוצרים לבכות. לפני ההתפרצות מגיעות כמה שורות קורעות לב על אבדן האמונה במדינה, כשאחד המשוררים נשמע כמעט נחנק מכאב שהוא מקריא. ותוך כדי המוסיקה הופכת יותר ויותר מזרחית, יותר ויותר שבורה, יותר ויותר ערבית, יותר ויותר רועשת, פחות ופחות ''ציוניסמוס''. שישים למדינה שיוצאת לגמלאות. נגמר.
וכמובן, איך ייתכן היום מפעל שמאלני ללא אזכור הגדר? יש אזכור לגדר, שהופכת לחומה על-ידי גיטרה מסתערת. אבל החומה באופן מפתיע צומחת דווקא בנווה צדק. לא הבנתי את המעבר הזה. האם זה הכיבוש המתפרץ אפילו אל תוך הבועה התל-אביבית? אבל כאמור, עם שירה אני מתמודד חלש מאד.
ואז יש כמעט הפוגה, לשירה יותר מינורית. משהו כמעט נעים. אבל בשמיעה חוזרת, זו רק הרמה להנחתה. הטקסטים הופכים פתאום לשירה קשה נגד ניצול עובדים זרים שאפילו את שמם איננו יודעים, ואולי לא אכפת לנו כלל. הרבה כאב וכעס בשיר, ובכי על השם שאובד ברוח.
בוב דילן של שנות השישים היה חותם בקלות על ניסיון כזה.
לסיום כמעט כמו שיר ערש, יש לומר אֶרֶס במקרה זה: מכים אותנו המשוררים במילים הנותנות כוח לאלימות. אמרה מבלבלת אם עיקר עיסוקם הוא מילים? אבל הזעקות מעידות שאפשר אולי גם לנצל זאת לשינוי. אולי.
ואז אקורד סוגר, ושקט בלתי נסבל. דקה יש כבוד!
מספר הערות: הקשבה מדוקדקת תבחין ברעשים ברקע, האם הדבר הוקלט חי? אולי. לגבי החלוקה לחלקים: אין היצירה מחולקת, אני חילקתי לפי הבנתי באופן שתאם את החלפות ההגדרות לתקשורת.
מילת סיכום: WOW. להבא, מפיק יותר אלים וסט של תופים יעזור.
שילוב מרתק ומפתיע. דורש הרבה יותר מהאזנה אחת. אינני מבין איך אפשר לראות זאת פעם ראשונה בלייב (כמו שהבנתי שחברי דקה עם אבינועם עשו בב''ש וירושלים), אולי רק עם הסברים מראש, טקסטים לקהל ואולי שילוב קטעי וידאו. אבל בהחלט פרויקט מעניין ושווה האזנה. בוודאי יותר מאחת.
מבחינת דקה – זו קפיצה למים עמוקים. ורב הזמן ניכר שהם מרגישים נוח שם. אבל הם צריכים להיזהר. בעמוקים יש כבר כרישים גדולים מהם. ראו הפרויקטים שנעשו עם בעבר שירי יונה וולך למשל. אלו האחרונים, הרבה יותר נגישים ויפים מאד.
