להסתכל אחורה על גיל ההתבגרות כמו על הווקמן שהיה לך פעם:
אני מצטער. גם אם יש רק סיבה אחת לרכוש / לשמוע את האלבום הזה, זו סיבה מוצדקת. אני לא טוען שזה אלבום של שיר אחד, אבל אפשר לומר שהוא מחולק לשני חלקים: השיר הזה וכל השאר שהם כמו ''החלק המשלים'' שלו.
''The rat'':
אני לא יכול לספור בכלל את מספר הפעמים שהייתי יוצא בליל שישי לאיזה פאב כדי להיפגש עם חברים שאני כבר לא ממש אוהב, או לנסות למשוך את תשומת הלב של איזה בחורה שלא שמה עלי זין, או סתם כדי לשתות ולשכוח. החלק הכי טוב של הערב מבחינתי תמיד היה בדרך חזרה הביתה: אני מכניס את הדיסק למערכת, לפעמים אין לי סבלנות אז אני מעביר ישר לרצועה השנייה, מגביר לפול ווליום, לוחץ את הדוושה עד ל-160 קמ''ש, אורות גבוהים, סיבובים מסוכנים וצועק בכל הכוח את המילים האלה: ''When I used to go out, I would know everyone that I saw Now I go out alone if I go out at all''.
השיר הזה הוא כדור מרץ של ייאוש. המילים שלו לא מתוחכמות, הם מתאימות בדיוק לגיל ההתבגרות של כל נער צעיר. הדבר שהכי תופס אותי בו היא עבודת התיפוף (ואני לא מבין גדול בתיפוף) המדהימה והאכזרית שמקפיצה לך את כל העצבים בגוף. הרבה פעמים הייתי מדמיין שאני מתנגש בעדר של יעלים או מסיים את הלילה באיזו תעלה. כל-כך הרבה כעס, כל-כך הרבה תסכול, מתחשק להישאר בן 18 לנצח. כן, זה שיר שחייבים לשמוע. זה שיר שחייבים לשמוע בנסיעה, בלילה, במצב שיכרות וכשלא כל-כך טוב לך בחיים.
השאר:
האלבום ממשיך לנוע בין שירים איטיים יותר מלווים באורגן מתמרח לבין יציאות מהירות של תופים וגיטרות, אבל מבחינתי הוא משקף את החלק של הרגיעה, אחרי ההתפוצצות של השיר ההוא.
גם השיר הראשון ''What's In It For Me'', הוא מעין הקדמה בעיניי למה שתכף יבוא. הוא ממש בנוי לכך במלודיה שלו.
The Walkmen מייצרים רוק מלוכלך. הקול של הסולן המילטון ליטהאוזר מאד מזכיר את ג'וליאן קזבלנקס מ-The Strokes. בכלל, מדובר בשתי להקות מ''הסצנה הניו-יורקית'', לגביה תמיד אני חלוק האם מדובר בלהקות טובות ומגניבות באמת, או להקות שמנסות יותר מידי בכוח להיות מגניבות ואז מאבדות אותי. אצל הווקמן יש הרגשה הברה יותר אמיתית, אולי כי מלנכוליה תמיד מרגישה ככה בשבילי.
גם אם לא בעניינים שברומו של עולם עסקינן, יש בשירים המון ביטוי למה שכולנו הרגשנו באותה התקופה בחיינו (טוב, אולי לא כולנו, אחרי הכל, יש כאלה שנהנו מגיל ההתבגרות שלהם), המרידה בהורים ואי הרצון בבגרות שמביאה אחריות, הקנאה והסבל של המעמד החברתי, ביציאות המאוסות לבילויים, בחברים שלנו וכמובן, באותה בחורה ששברה לנו את הלב. וגם בתחושת ה''זין על הכל, בואו נצא לנסיעה...''.
הווקמן לא מחדשים הרבה במוזיקה שלהם או בגישה שלהם. זהו אפילו לא אלבום שאני יכול להגיד עליו שהוא מפתיע במיוחד. האלבום הזה, ושוב השיר המוזכר למעלה במיוחד, פשוט מתאימים בצורה הכי טובה למצב שבו אתה נמצא ברגע מסוים. זהו הליווי הטוב ביותר לתחושה שאתה מרגיש, זה הרעש שאתה צריך כדי לא לשמוע את מה שאתה באמת חושב.
נשמע פשטני, אבל איך שהוא, בלי הציניות, יש בזה משהו. זו נסיעה שאתה רוצה לצאת אליה.
