 רוצים גם? |
|
 |
העיסוק ב''קומיוניטי מיוזיק'' מסיט אותנו במהירות חבטת כף היד של שרת החיכוך לימור לבנת בפניו של פעיל שמאל, אל הדיון במצבה של מוסיקת המחאה בארץ. ניתן לומר, שמלבד אלבומה היחיד של להקת מעצ, ''שבת אחים'', שיצא רק לאחרונה בפורמט דיסק, לא נוצרה בארץ מוסיקת מחאה נוקבת במיוחד (אין לכלול בזה את האלבום ''מאמי'', שהוא כידוע גירסת האודיו למחזה). הז'אנר שטען בעקביות לקיפוח, המוסיקה המזרחית (ים תיכונית באביהו מדינאית), הפך למוביל, אבל כשלכל פועל יש טברנה, אין כנראה על מה להתלונן.
בזירת הראפ, השיר ''אף אחד'' הנהדר של הדג נחש, בודד במערכה. כששב''ק ס לא עסוקים בלספור את הזיונים של עצמם הם מתעסקים בקלישאות (''נופל וקם'', מה אתם, יאצק?), וסאבלימינל ופישי הגדול (?) נשמעים כפארודיות. החשודים המידיים ליצירת מחאה מולחנת, הם ללא ספק יוצאי שדרות. השילוב בין יוצרים צעירים, אך לעיתים קרובות דור שני למהגרים, פתוחים לעולם, אך עדיין מושפעים מהמוסיקה שנשמעה בבית, שבאה מהמולדת, לבין המציאות, המאובקת, המי(ו)אשת, אמורה הייתה להוביל למחאה אמיתית, מקורית, נוקבת - כזאת שלא מוזנת מקריאת כותרות עיתונים - אלא חיה בין האותיות. אבל הציפיות לא התממשו. כנסיית השכל לא רוצים להסתכל לאנשים בעיניים, הם מעדיפים להסתכל על הירח המלא, על השמש שצבועה בדם, על ילדים שמשחקים תופסת - רק לא על המציאות.
טיפקס, לעומתם, שלחו בתחילת דרכם מספר טקסטים מדויקים, שהראו קריאה נכונה של המציאות ורצון לשנות, אבל ההמשך רק הוכיח את הטענה שקובי אוז הוא הגירסה המוסיקלית של ארז טל - בקי ברזי המדיה, טעם הקהל, ואמן שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא לרצות אידיאולוגיות של אחרים. תמיד כשאוז מנסה לבקר, לעורר, לעשות סאטירה, הוא עושה זאת עם חיוך שמערער לחלוטין את הבסיס הרציני של דבריו. אוז, כטל, תמיד נדמה כתלמיד שמוציא עיתון מחתרת במימון המנהל. כמובן, ייתכן שנעשית בארץ מוסיקת מחאה נפלאה, נוקבת וחריפה ע''י יוצאי רוסיה, אתיופיה, ערבים ישראלים (תאמר נאפר?) וכו', אך זאת - כמו הצדק אליו היא חותרת - צריכה לא רק להיעשות, אלא גם להיראות ולהשמע.
ומהצד שני, יש לנו את ADF. קומיוניטי מיוזיק נקרא על שם המרכז שנועד להניח יסודות מוסיקליים בפני ילדים ממוצא אסיאתי, ובו הוקם הבסיס ללהקה, שהצליל שלה הוא הפיוז'ן בהתגלמותו - המילים פאנק, השירה ראפ, וגיטרות שנעות בין מטאל, סקא, סולמות מזרחיים ועוד. מצוידים בגיטרות תומכות לחימה, עם שירים שנשפכים לכד באס משובח, מודגש, ממזרי, יוצאים ADF למסע בבריטניה של מטה.
אי השוני בין ממשל הניו לייבור לבין ממשל השמרנים הוא עניינו של השיר הראשון, ''Real great britain''. ''מלוא הבלייר ת'אצר'', ''החליפות השתנו/אך העניבות הישנות שרדו'' וכהנה וכהנה, מחסור בבתי ספר, בבתים, ביזבוז כספי הציבור על פרוייקט ה''מילניום דום'' הכושל. אבל מהשיר השני כבר גולשים ADF אל המימד האסיאתי של הדברים. הפחד משכתוב ההיסטוריה, מזיופים, כיסויים וכסת''וחים, מוביל את ההרכב לעסוק בכך במספר שירים - ''Memory war'', בעל שורת המפתח ''מי ששולט בעבר/ שולט בהווה/ ומי ששולט בהווה/ שולט בעתיד''; ''officer XX'', העוסק בפרשיית טיוח משטרתית בעקבות רצח של נער שחור בשנת 1993, ובעצם סוגר (או פותח) חשבון עם כל אוכפי החוק בבריטניה, משר הפנים דאז, דרך המפכ''ל, האמ.אי.5 (השב''כ הבריטי) ועד השוטר המושחת עצמו, השוטר XX.
''New way, new life'', הוא השיר האופטימי באלבום, וקרוי על שם תוכנית טלוויזיה ששידר הבי-בי-סי למהגרים החדשים מאסיה בשנות ה-60. שזור בריף גיטרה מלודי, מהווה השיר פנינה טקסטואלית. השילוב בין מבט נוסטלגי לעבר - בו מספר הסולן על צפייתו כילד ב''naya zindagi, naya jeeve'', ועל הגיבורים האסיאתים שהצליחו בגדול והיוו מודל להורים, שעבדו בעבודות דחק - לבין ההווה, בו הדור השני מצמיח גיבורים משלו (ההרכב עצמו), יוצר את השיר השונה באלבום. ''קראש'' תוקף את קרן המטבע העולמית ע''י הטענה כי הסיוע שהיא מעניקה למדינות רק מגביר בהן את העוני, טענה שחוזרת גם ב''קו הצבע'', סימפול של נאום אנטי-קפיטליסטי.
לסיום, נותר רק לצטט את אסאטה שאקור, מי שהיתה דמות בולטת ב''צבא שחרור השחורים'' (BLA) בשנות ה-70, החיה כיום בקובה לאחר שנמלטה מהכלא האמריקני ומתארחת בשיר הלפני אחרון ''Commited To Life'' - ''אני מניחה שחלק ממני/ או חלק ממה שאני/ חלק ממה שאני עושה/ זה להיות לוחמת/ לוחמת לא מרצון/ נאבקת לא מרצון/ אלא/ אני עושה זאת/ כי אני מחויבת לחיים/ אנו לא יכולים להתחמק מזה/ לא יכולים לברוח מזה''.
שמעת את זה, אוז?
