אלבום הבכורה הסתיים עם ''נפלא פה'', שמנה כמה מן האינצידנטים המצביעים על האבסורדיות בחיינו כאן, וסימן רצון פשוט לקחת את הכל ולקפל את הבסטה. הבילויים הרחיקו עד לניו יורק, אבל עשו זאת בשביל בכדי להקליט את ''שכול וכשלון'' ולהניח אותו כגידול מוזר על מדפי חנות התקליטים. ''באב אל ואד 38 א' '', הפותח את האלבום, נשמע כהמשכו הישיר של ''נפלא פה'', רק שהטון וההומור בו קודרים בהרבה
אחד הטיעונים הנפוצים כנגד המוזיקה הישראלית, בזמננו ובכלל, עוסק בנוכחות הנמוכה למדי של שירי מחאה אקטואליים, בעיקר ברדיו המקומי, אך גם מחוצה לו. מוזיקה, ולא חסרות דוגמאות חיוביות ושליליות לכך, הינה מדיום מצוין להעברת מסרים חברתיים, אשר על ידי השימוש הנכון בו, אותם המסרים עשויים להפוך לנהירים ותמציתיים יותר מאשר מאמר או מסה כלשהי. יחד עם זאת, בהתחשב במציאות הישראלית, המייצרת מדי יום אירועים שליליים למכביר עבור האזרח מן המניין שמלכתחילה נחשב לצרכן חדשות כבד, אולי עלינו בכלל לחוש מעודדים בכך שהרדיו משדר בעיקר שירים שעוסקים במערכות יחסים ובמסיבות ולא בישובי עוטף-עזה וירון זליכה.
לא קל להסתכל על הרכבים ושירים ישראליים כיום ולהתייחס אליהם כעוסקים במחאה פרופר, אולי הדג נחש יכולים להוות דוגמא חיובית שכזו, תלוי בצורה בה אתם מגדירים מחאה. כשחשבתי על כתיבת הביקורת הזו, עלו בראשי דווקא מספר דוגמאות שליליות מהשנה האחרונה: האחת היא השיר ''גאידמק'' של התקווה 6, שבאמצעות מקצב שחור ושמח וחזרה על שמו של האוליגרך המחליא הם כמו מנסים להמעיט את כוחו, כמו ילד שחוזר שוב ושוב על שמה של מפלצת בכדי לא לחשוש ממנה. המעטה זו היא, לדעתי, רק מסוכנת יותר מכיוון שהיא מכוונת יותר ליצור להיט מאשר לתקוף בעיה משמעותית. הדוגמא השנייה שחשבתי עליה היא ''אולמרט'' של שוורצע קינדר, שבו אמנם שמו בצירוף תוארו הנוכחי נצעקים שוב ושוב ומייצרים תחושה של אבסורד וחוסר אמונה, אך אין בכך בכדי ליצור אמירה של ממש והאזנה לשיר הרבה יותר מייגעת מאשר אפקטיבית.
אבל יש גם את הבילויים, שכבר באלבום הראשון שלהם לא חסכו ביקורת על החברה הישראלית (החברה בכללותה, ולא רק אישים ספציפיים) לצד שירי רוח שטות להיטיים יותר (''אוטו זבל''). מאז הוצאתו, ניתן להצביע על שינויים חיוביים כלשהם שעברו על המציאות שלנו (אומרים שיש פחות אבטלה ופיגועי התאבדות, לא הייתה עונה שנייה ל''האקדמיה לצחוק'') וגם על כאלו שליליים (אני מתפתה שלא לכתוב ''כל השאר'' אבל הנה, הרגע עשיתי את זה). כך, שהאלבום השני של ההרכב ממשיך ומותח את הקו השחור וההווה בין היסודות הבעייתיים עליהם קמה המדינה ועד לעתידה המסתמן כעגום.
כזכור, אלבום הבכורה הסתיים עם ''נפלא פה'', שמנה כמה מן האינצידנטים המצביעים על האבסורדיות בחיינו כאן, וסימן רצון פשוט לקחת את הכל ולקפל את הבסטה. הבילויים הרחיקו עד לניו יורק, אבל עשו זאת בשביל בכדי להקליט את ''שכול'' ולהניח אותו כגידול מוזר על מדפי חנות התקליטים, בין אותם פירות ארצנו המוזיקאליים מוזרקי ההורמונים. ''באב אל ואד 38 א' '', הפותח את האלבום, נשמע כהמשכו הישיר של ''נפלא פה'', רק שהטון וההומור בו קודרים בהרבה. ישראל מושווה למטוס הממריא מטורקיה שכנראה כבר לא ינחת בשלום, והטייס כבר נטש, כאשר העם המובל אפילו לא מנסה לעכל בתוך איזה ברוך הוא נמצא. באב אל ואד המקורי סימן את קום המדינה הקשה, ''סע לאט'' של אריק איינשטיין קיפל בתוכו מן הכאב והקושי של המציאות הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים והשיר הזה, אשר מחבר את שניהם, אולי מצביע על מלחמה אחרת שמתרגשת עלינו, רוחנית לא פחות מאשר פיזית.
במעבר חד, כאילו איזה עורך מוזיקלי מנומנם שם לב לרגע שמצב הרוח הלאומי הופך שפוף, אנחנו עוברים ל''חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד'' העולץ לכאורה, ואני לא יכול שלא לחשוב על המפגן האווירי ותוצאותיו ביום העצמאות האחרון, וגם על המחאה כנגד הרהב והבזבזנות שאפיינו את חגיגות יום ההולדת השישים למדינה. ''בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים / בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד / אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד''. לא משנה שמטוסים אלה לא נועדו לבדר אותנו, אלא לקטל, לא משנה שהכספים המפוזרים על המפגן יכלו לשפר במשהו את חייהם של חסרי בית וניצולי שואה, או למגן כמה בניינים בשדרות- המצעד הוא-הוא הדבר האמיתי, והגופות (שלנו? שלהם?) כל-כך יפות. החצוצרות הקוראות לקרב ומלמולי הפרשן המדווח אודות המצעד רק מגבירים את התחושה הליליפוטית שעולה מהשיר.
בהקשר הזה, אני מוצא כבר לנכון לשבח את ההרכב שהקליט את האלבום ואת הקונצפט (הרעוע משהו) שעומד מאחוריו. שלומי לביא מאייש שוב את עמדת המתופף (אני הבנתי שהוא עזב וחזר להקלטות, אם מישהו יודע על כך יותר ממני, אשמח אם ישתף) בנוסף לתמיר מוסקט שגם הפיק, מיה דוניץ הפכה לחלק אינטגרלי בלהקה, למרות שהיה לה חלק משמעותי גם בהקלטות האלבום הראשון ובהופעות, והיא אף חולקת דואט עם נועם ענבר ב''שירו של האנץ'', וחשוב-חשוב, יוני סילבר שמנגן כמעט בכל כלי שלא מקובל למצוא בהרכב רוק. לעומת האלבום הקודם, שהיה רוקי יותר ובנוי יותר לטריו גיטרה-באס-תופים, הרעיון מאחורי ''שכול וכישלון'', על פי ימי ויסלר, הוא פסקול למחזמר על פי הרומן באותו השם של י.ח. ברנר, אבל אני הייתי מתאר אותו כמשהו בין ''מלכת האמבטיה'' לערב נונסנס בתיאטרון היידי, אבל אני לא מתחייב להגדרה הזו והכיף הוא שכל אחד יכול לתת לזה איזה שם שנראה לו, כולל ''מוזיקה של אשכנזים שמאלנים''. בכל מקרה ובקצרה, אפשר לקרוא לאלבום 'קברט פארודי על האתוס הציוני כשרוח עצבות מהגולה נושבת ממעל', והכל מקוטלג כמוזיקת מחאה, כמובן, למרות שאם נשאל את ויסלר וענבר, הם בודאי ימחו על כך ויגידו משהו על כך שהם עייפים מדי בשביל למחות. בכל מקרה, הרכב שמכיל קלרינט, בנג'ו, כינור - מרחיב את האפשרות להעמיד תוצאה עשירה ושונה מהותית מאלבום הבכורה, ואי לכך, לרוב האלבום נשמע כפחות ''רוקי'' ויותר... ובכן, יותר הרבה דברים - מוזיקה בלקנית, רוסית, אוונגרדית, איך שלא תבחרו לקרוא לזה. עם כזה עומק וכאלו נושאים, פלא שוויסלר וענבר עייפים?
באלבום הבכורה, שאול מופז הפך להיות קורבן של הבילויים. באלבום הנוכחי, מסיבה עלומה, זו שוש ארבלי-אלמוזלינו, שרת הבריאות לשעבר. מה בינה למופז אינני יודע, וגם לא את משמעות השיר. גרסא אחת אומרת שזה שיר על האליטה הישנה והיחס שלה למזרחים, האחרת וההזויה יותר (גם אם היא באה מיוצרי השיר עצמם) טוענת שמדובר בשיר שעוסק ברצון שלנו להחזיק באהבה בכוח ובכל מחיר. יהיה מה שיהיה, זה שיר תיאטרלי ומקסים, וכאן כבר מתבטא מה שנראה כאלמנט חביב בכתיבה של הבילויים - האסוציאציות שנזרקות בחופשיות רבה. ב-''שגר פגר'', הקצבי בשירי האלבום ומה שאולי היה הופך להיות סוג של להיט אלמלא היו עייפים מדי וכיו''ב, האסוציאציות החופשיות הללו הולכות למקום הרבה יותר רחוק ופרוע, ואין כמעט מושג לומר שאפשר להבין על מה השיר. והרי זה בעצם דבר מענג לכשעצמו - לא חייבים לכתוב על אהבה או פוליטיקה, שיר טוב יחזיק את עצמו לבד. בשיר הזה אפשר גם לשמוע את הנוכחות של הקלידים של דוניץ ואת העבודה היפה שלהם ביחד עם הגיטרות, לא שומעים כאן הרבה כאלה.
קצרה היריעה ואנחנו בפחות ממחצית האלבום. ''תנשב הרוח'', השיר ה''כבד'' באלבום, נוגע בסיפורים שלא שמענו בכל הנוגע לקום המדינה. למעשה, הוא קורא לנו לפקפק במוסריות שלנו גם עכשיו: אין צורך לומר שבקצה כל אייטם חדשותי ישנם מספיק מנבלי פה שעוברים את ה''צנזורה'' הבסיסית של וקוראים בעצמם לקצץ בלשונו של מי שישאל את השאלות המסוכנות. לכשעצמי, אני תמיד אטען שהמציאות מורכבת יותר מהלוקשים שמנסים להאכיל לנו בחדשות ערוץ 2, אל-ג'זירה וגם משדרי ה-BBC, ואולי מכך אני מסיק שהזדהות עם עמדה רשמית כזו או אחרת תמיד יביא לבורות.
את ''עצות מאמא'' ו''שירו של האנץ'' קשה להבין ביחס לכל שאר חלקי האלבום. הם נוגעים במשהו פרטי, ועולה מהם נימה תבוסתנית משהו, של מין פשרה עגומה. למה להביא ילד למציאות הזו? האם יש אפשרות לסוג של אושר? משפחה? זוגיות? קשר? משהו? שוב עולה הסכנה לפרשנות רחוקה מדי את משמעויות השירים, אבל אני די בטוח שכל האפשרויות לקבל איזו טיפונת של משמעות מאותן מערכות יחסים, או במשהו טבעי כמו הורות לא עשויות להביא לדבר מה מספק, אז למה לחלום בעצם?
שני השירים שסוגרים את האלבום ''שיר בחסות המועצה לפירות הדר'' ו-''משהו כמו תה'' מעלים תחושה של אבל, המכוסים חלקית באווירה עולצת משהו. מבין שברי האסוציאציות עולים פה ושם מילים טעונות במיוחד ''כי כשתינוק חוטף כדור כבר אין הרבה מה להגיד'' או ''למות כמו אח של רוברט קראמב, את זה אני רוצה'' (שהריץ אותי ישר לוויקיפדיה בכדי להבין איך אותו ברנש מצא את מותו). בכלל, השירים האלו מדברים, בצורה כזו או אחרת על מה שנשמע כהתמודדות עם המוות באופן יומיומי, אך יחד עם זאת, אין בעצם קיומה של שגרה זו בכדי לתת הסבר כיצד יש להסביר את האירועים הנלווים אליה או להראות על התקדמות כלשהי. ההרג וההרס רק מנציחים את המצב כמות שהוא וקולות התותחים והשאגות על רקע הלהקה הדורשת מהמיעוט להכין לה תה רק משרים תחושה של ייאוש, ייאוש של ''מנצחים''.
כמו הרבה מאוד אנשים שהכרתי, גם אני מפוכח מדי מכדי לקבוע שאני בעל עמדה פוליטית מוגדרת. לדעתי, אדם חייב להיות אטום לחלוטין מכדי לצדד בצדקתו, בין אם ההיסטורית ובין אם הנוכחית של צד (או עם) אחד. יחד עם זאת, כמו רבים אחרים, גם אני מתנחם בתווית של ''הומניסט'' שהדבקתי לעצמי, יותר בשל תגובותיי הרגשיות לכתבות בעיתון מאשר למעשים בשטח. ''שכול וכישלון'' לא נועד לשכך את מצפוני או לעורר בי הזדהות. הצהרות העייפות והאבסורד מצד הבילויים הם יותר כמו מטח של זרנוק המתיז מים קרים על פרצופי המנומנם. רק לצדקתי אטען, שאני לא התעניינתי במיוחד לראות את המצעד.
