 רוצים גם? |
|
 |
איזה מזל שאני לא עורכת באול-מיוזיק גייד. כי עם כל הכבוד להיותם מאגר המידע המוזיקלי הטוב והמקיף באינטרנט, לפעמים יש להם יציאות תמוהות לגמרי, כשמדובר בחלק של הפרופיל שכה מעשיר את חיינו, הארכיאולוגים של המוזיקה - רשימת האמנים הקשורים. לא עובר יום בו אני מחפשת משהו באמ''ג, ופי נפער בתדהמה כאילו הודיעו לי שפיט טאונסנד מת משבץ, לאור חוסר ההגיון המוחלט שבכמה מהאמנים המצויינים. נו באמת, מה הקשר בין טינאייג' פנקלאב וניק קייב?
אין ספק שזו משימה קשה מנשוא, ולפעמים, יש אמנים שבאמת עושים את החיים קשים. שלא מזכירים שומדבר אחר. שהם כל כך לא רגילים, כל כך שונים מכל מה ששמעתם פעם, שזה נהיה בלתי אפשרי. אבל בדיוק דברים כאלו גורמים למבקרים עם נטייה לזיוני שכל להרגיש רטוב באזור המפשעה. ולאור קיומם של שני התנאים הנ''ל במקרה המדובר - אלבום הבכורה של הקריינז, והאופי שלי - הנה שני הסנטים שלי.
במרוצת שנה האחרונה, התרחבו אופקי המוזיקליים כל כך, עד כי האקסטזה של גילוי חדש הפכה לעניין שבשגרה. המון פעמים אני מרגישה כמו תינוק, שהוציא את המילה הראשונה שלו, ויש לו עוד כל כך הרבה ללמוד. העולם נראה כה גדול, עם כל כך הרבה דברים לגלות ולחקור, וקשה לשבוע. ועדיין, לא כל יום שומעים משהו שהוא כל כך ייחודי, כל כך מרתק וכל כך כובש כמו ווינגז אוף ג'וי. אם צריך לנסות לקשור אותם בחוט דקיק ככל האפשר לדברים שכבר נעשו במוזיקה, המפלט ההגיוני ביותר - אם כי עדיין, באופן מאוד חופשי - יהיה לומר שהם נשמעים כמו גרסה גותית ומינימליסטית בהרבה של הקוקטו טווינז. כמו הילד הממזר של דד קן דאנס ווירג'יניה אסטלי.
לאליסון שואו, הווקאליסטית, יש קול מדהים, כזה ששמור לכוסיות ששרות בהרכבי דרימפופ ולמדובבות בסרטי אנימה. יש בו איכויות שמזכירות מאוד את ליז פרייזר של הקוקטוז ואת ג'ולי קרוז - קול מלאכי, מרחף, כמעט תינוקי. ג'ים שואו, אחיה, מספק את הקלידים והתופים. שניהם עושים את הייחוד של הקריינז, וללא ספק הדומיננטיים ביותר ביצירת האווירה של התקליט. אווירה כל כך מהפנטת, ועדיין, בקיצוניות מוחלטת, מצליחה להשאיר אותך כל כך מחובר לקרקע שאתה מרגיש כאילו אתה ננטע עמוק באדמה. זה גם הסממן הבולט ביותר של הקריינז - השילוב של הקוטביות שבנגינה, בטקסטים ובשירה - ביצירת ההרגשה כאילו מלנכוליה עמוקה ואושר אורגזמטי הוא השילוב הטבעי ביותר בעולם.
מישהו הגדיר לי אותם פעם כ''דיסונאנס אמביינטי'', ונדמה לי לפעמים שאי אפשר לתאר את זה יותר טוב. מצד אחד, סטייל הנגינה כל כך איתן ומוצק, שהוא לא מאפשר להתרומם. הוא הולם בחזה, ברקות, מאיץ את קצב הלב. ובדיוק בגלל זה הוא כל כך מרתק, משתלט על כל תא במוח וזורם בכל הגוף. מצד שני, הדיסונאנס הזה עובר בתור משהו כל כך הרמוני ויפה, שהוא נשמע לעתים חולמני ומרחף.
ליאופולד סטוקובסקי אמר פעם שציירים מציירים את תמונותיהם על קנבס, בעוד שמוזיקאים מציירים את תמונותיהם על הדממה. הקריינז מציירים תמונה סוריאליסטית כל כך - הצליל שלהם אירוטי ונוטף חושניות, ומצד שני הוא נשמע מפוכח, מאסיבי, כל כך אופף ואצילי. אינטימיות שמתפרשת על מרחבים סוניים אדירים, ונוזלת מכל הצדדים של המסגרת - על הקירות, על הרצפה, מטפסת לתקרה. הם היו יכולים לשמש פסקול נהדר לפרנקנשטיין או הסיוט שלפני חג המולד. הצלילים שלהם כל כך קרירים ומקפיאים, תיאטרליים ואפלוליים, שאפשר להרגיש כאילו מאזינים להם בתוך כנסייה אדירה ונטושה, ואילו השירה המלאכית של אליסון שואו היא אור השמש החמים שמאיר דרך חלונות הוויטראז' הצבעוניים את החלל העצום באלפי קרני אור מאובקות. לא מפתיע, שעל העטיפה מופיעה דמות של פסל אישה אפור עם כנפיים וורודות, כשברקע תווים.
אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על הקריינז, הוא שהמוסיקה שלהם נשמעת חסרת-זמן באופן מושלם. היא יכולה להביא לפסגה רוחנית את גדול האפיקורסים, ובכך גדלותה בעיניי. מוסיקה שמעבר ליכולתה לרגש, מצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני יכולה לטבוע בה, לתת לה לעטוף אותי ולהראות לי את הדרך הנכונה, שאפילו נשמעת כל כך ריטואליסטית - היא באמת משהו לא רגיל. מומלץ בחום לחובבי גותיקה, דארק אמביינט ודרימפופ, ולכל מי שרוצה לשמוע משהו אחר לגמרי.
