הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the clash :: london calling
NMC, 1979    [אלבום]
האג'נדה של הקלאש מאותתת לנו להתקרב ביד נקייה ושקטה הנחבאת מאחורי תדמית הפאנק הסטיגמטית. זוהי אולי הגדולה המבדילה אותם מהפיסטולס, גדולה שהולידה גדולה. מאחורי הקשת המוזיקלית עומדים כמה חבר'ה עם מודעות פוליטית ומסרים נוקבים
מאת: אייריש בתאריך 15/07/08

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the la's
the la's
blur
13
lee hazelwood
requiem for
an almost
lady
pj harvey
to bring you
my love
veruca salt
resolver
elephant
parade

elephant
parade
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 9.2 (5 מדרגים)

לונדון לא מחכה לאף אחד   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
היא הגירסא המשופרת של ה- Sex Pistols שהצליחה לשרוד על הבמה, המדפים והאוזניים ולא נבלעה בצל של עצמה. היא הגולם שכבש את יוצרו. היא מורכבת מהחבר'ה שחיממו את הפיסטולס והפכו לדבר החם שהבעיר את לונדון. היא ה-Clash, והיא טיפסה על הר גבוה לאורך השנים. לדעת רבים נדמה שהפסגה נכבשה לצלילי האלבום הזה, ואפילו אאוטסיידרית מושבעת שכמוני הולכת עם העדר הפעם. כסימוכין, מגזין ה'רולינג סטון' העניק לאלבום את הכבוד והתואר כ- 'האלבום הטוב ביותר בשנות ה-80' . האלבום אמנם יצא בבריטניה בשלהי '79, אבל האמריקאים קיבלו אותו באיחור של חודש. שווה לסבול מעט בשביל התהילה.

עטיפת האלבום קורצת לאלבומו הראשון של בעל הכתר, אלביס פרסלי; בכלכלה קוראים לזה טריק שיווקי, באמנות קוראים לזה הומאז'. לעומת זאת, הליריקה זורקת אותנו לימים חשוכים ורחוקים מאור הזרקורים. London Calling נושק למילות הפתיחה בשידוריו של אדוארד מורו, ''This is London''. מורו האמריקאי הוצב בלונדון כמתווך בקו בריטניה-ארה''ב בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה חלוץ בתחום העיתונאות המשודרת וחישמל את קהל מאזיניו בדיווחים אותנטיים מלונדון השרויה תחת הבליץ קריג. ההקבלה בין יכולתו הווירטואוזית להפיח חיים במציאות גוססת ולנסוך כריזמה על מיליונים לבין האלבום כמעט בלתי נמנעת. הקלאש אימצו אותו לחיכם, החל מהרמז לתקופת המלחמה בסיבוב ההופעות שלהם ב-79' בחסות השם ''פרל הארבור'' וכלה בבחירת המילים ההיתולית, הציורית, הטנור המדויק ברגע הנכון, הקצב והביטים שמלווים אותך, מפציצים אותך בהתקפות בזק של 2-3 דקות ישירות. הם יודעים מתי אנחנו צריכים שיפנו אלינו בהומור דק-מתחכם ומתי עדיף לדבר בקשיחות (לאחר המלחמה, כשהיריות שככו, מורו חזר למולדתו ומקומו הטבעי בארה''ב. את התהילה הוא כבר קטף, הגיע הזמן לקצור את הפירות).



האג'נדה של הקלאש מאותתת לנו להתקרב ביד נקייה ושקטה הנחבאת מאחורי תדמית הפאנק הסטיגמטית. זוהי אולי הגדולה המבדילה אותם מהפיסטולס, גדולה שהולידה גדולה. מאחורי הקשת המוזיקלית עומדים כמה חבר'ה עם מודעות פוליטית ומסרים נוקבים: ג'ו סטראמר –( שנולד כג'ון גראם מלור) –שירה וגיטרה, מיק ג'ונס- גיטרה, פול סימונון- שירה ובס, טופר הדון- תופים.

הדיכאון מהאריסטוקרטיה משריש בהם את הרצון לדכא את המונרכיה ולסחוף אותנו איתם. אפשר לראות ערכים סוציאליסטיים בולטים בפעולותיהם, כמו הוזלת מחירי האלבומים וההופעות, וכן גם כאלו הלוקים בחסר, בדוגמת פשעים ילדותיים כמו גניבת מצעים מבתי מלון (אחרי הכל, הם צריכים לשמור על הפוזה). הניגוד המוסרי הזה רדף אותם ועודד את המבקרים להדביק להם את תווית הפאנקיסט האולטימטיבי לה התכחשו.

כמו אלבומים אחרים של הקלאש, גם לאלבום זה גירסא אמריקאית. היא כוללת כמה קאברים - Brand New Cadillac'' ,''Revolution Rock'' ו-''I Fought the Law''. שתי הגרסאות מכילות ספקטרום של ז'אנרים הנע בין רגאיי וסקא דרך ג'אז, רוק, פאנק ומה שביניהם. הם רוקחים עבורנו בשלל צבעים את התרופה למחלה הקפיטליסטית שחייבים להתנער ממנה. המילים של סטראמר וג'ונס מלוות את כל שירי האלבום המקוריים פרט ל ''The Guns of Brixton'' שנכתב ע''י סימונון. את הליריקה והלחנים עוטפת העוצמה של הרביעייה שקוראת לנו, תושביי הפרברים, העולם התחתון והזומבים כאחד- להקשיב ללונדון.



כבר באקספוזיציה קופץ עלינו החייל המסור, הלוחם בצבא הפרולטריון של הרוק, הלא הוא סטראמר. שיר הנושא הפותח את האלבום ערך אימונים רבים ויורה לכל הכיוונים. טירוף ה- Beatles, ה''ביטלמאניה'' הוא רק חלק מזויף נוסף במציאות. החזון האפוקליפטי הזה באמצע המלחמה הקרה באותן שנים מהווה את זריקות המוטיבציה של החייל שלנו.

מחוץ לקרב הערכים הזה יש כמה סיפורים צדדיים: ''The Right Profile'' מגולל את רצף החיים הטראומטי של שחקן הקולנוע אדוארד מונטגומרי קליפט. אווירת הגילופין והצחוק בשיר לא מקרית לנוכח האירוניה; תאונת דרכים השחיתה את פניו והולידה התמכרות אדוקה למשככי כאבים ואלכוהול, שבסופו של דבר הביאו למותו. אלבום הלייב מ-1999 ''From here to eternity'' נקרא על שם סרט של קליפט. ''Jimmy Jazz'' גם הוא בסימן אירוניה בין השוטרים הנחושים לבחור החמקמק.

הרחק מלונדון, האלבום שוכב אי שם אצל המיתולוגי שלי. זה שהעביר אותי משוכות רבות, זה שטלטל אותי הלוך ושוב עד שגם אם היה בי רצון כלשהו להתנגד, הוא התאדה. המיתולוגי הוא אייקון סימבולי, מין מוסר השכל שרכשתי לחיים. הוא החוויה האקספרימנטאלית שאציין כשיבקשו ממני להעיד על אפיזודה מעצבת בחיי. המיתולוגי הזה הפך אצלי למיתוס. הקשר בינינו נותק לצמיתות אבל האימפקט העבות שהוא טבע בי יישאר תמיד, כמו האלבום המצויין הזה, שלא התקרב לאוזניי מאז שהפצרתי בו: '' אתה חייב להקשיב לזה ''. הניואנסים אולי הולכים ומתמוססים, הדקויות נמסות, אבל מיתוס נשאר מיתוס. לתמיד.
שתף
אלבומים קשורים:
the clash :: the clash ||| the clash :: from here to eternity ||| the ramones :: hey! ho! let`s go: the anthology ||| sex pistols :: never mind the bollocks, here's the sex pistols |||

אמנים קשורים:
sex pistols || 

סגנונות נוספים:
Punk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©