הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
blur :: 13
virgin, 1999    
ששת האלבומים של בלר הפרושים לאורך שנות ה-90, משולים לצורך העניין לשש שנים בבי''ס יסודי. 13 הוא אלבום הסיום בשנתם האחרונה ביחד. רגע לפני שהחבורה מתפזרת (אלבומי סולו, עבודה בגן חיות, מפלצות השכחה) היא מוציאה את האלבום הכי בוגר שלה
מאת: ברט בתאריך 16/09/01

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
shy nobleman
how to be shy
tool
aenima
lab report
unhealthy
magma
mekanik
destruktiw
kommandoh
r.e.m
green
plastic
peacocks

radio death
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.3    דירוג הגולשים: 9 (1 מדרגים)

בצורה יסודית
רוצים גם?
אלבום האולפן האחרון (נכון לעכשיו) של בלר הוא השלם והמושלם ביותר של הלהקה. מצד שני, הוא הקשה מכולם לעיכול ושיווק. זה למה אני אוהב אותו כל-כך.

המטפאורה המטופשת

ששת האלבומים של בלר הפרושים לאורך שנות ה-90, משולים לצורך העניין לשש שנים בבי''ס יסודי. 13 הוא אלבום הסיום בשנתם האחרונה ביחד. רגע לפני שהחבורה מתפזרת (אלבומי סולו, עבודה בגן חיות, מפלצות השכחה) היא מוציאה את האלבום הכי בוגר שלה. הטקסטים של דיימון לא ''מתבזבזים'' על דמויות אחרות, לא בורחים מהמציאות, ודרכם הוא מתמודד עם הפרידה מחברתו דאז, ג'סטין פרישמן מאלסטיקה. האלבום הוא גם מעין סיכומון על שנות פעילות הלהקה וגם רמז לבאות. טקס סיום ממש.

איך לשווק אותו לחבר'ה?

מהלהקה שהקימה לחיים את הבריטפופ (שמצד אחד זה יותר רוק, מצד שני הוא ''פופי'', ומצד שלישי אין דבר כזה בכלל); מלהקה שאם היא הייתה בעסקי הכדורגל, לבטח היתה אברם גרנט, כלומר ''מבינה את המדיה'' (ופרוייקט הגורילאז צריך להבהיר לכם את זה); מוויליאם אורביט, האיש שהוא החותמת הסופית למוצר שנועד להצליח בכל מקרה (שמחליף כאן את סטפן סטריט, המפיק הקבוע של הלהקה); מכל אלה הייתם מצפים לאלבום אכיל יותר, אחיד ויותר להיטי. אבל אם בכל האלבומים הקודמים הוצב חבר אחר ב''פרונט'' של הלהקה, הפעם היא משווקת כיחידה, וזה תמיד דבר בעייתי בעולם מבוסס כוכבים של ימינו. אלה 13 שירים שונים ברובם, העוסקים באותו נושא פחות או יותר, אותה אווירה, אותו דיכאון יום-יומי. ובכל זאת, מה עושים? חברת התקליטים שחררה כסינגלים ראשונים את שני השירים היותר להיטיים באלבום, וגם היותר מנותקים ממנו. אבל דווקא הסינגל השלישי, ''No distance left to run'', מעביר במדויק את תחושת האלבום. זה לא מבחירה יש להניח, עם זה הם נותרו ביד. ועוד מילה בנושא, הקליפים, כמו תמיד, משו משו.

רבאק ברט, מה באלבום?

טנדר, השיר הראשון באלבום הוא בן 7 דקות כמעט, ולכן מובנת חוסר הצלחתו היחסית כסינגל. מדובר בשיר סול לכל דבר ועניין, שהרי היכולות הווקאליות של דיימון מסוגלות לכך, ולמען הסר ספקות, מלווה אותו מקהלת גוספל. הוא בתקופה כזו של מוסיקה שחורה, הופיע עם המקהלה איפשהו בלונדון, מנסה לייצר היפ-הופ לילדי אינדי, ובכלל, קורא לבת שלו מיסי. זוהי הסנונית שרמזה לבאות, שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם.

''Bugman'' הוא שיר גרהאם קוקסוני טיפוסי. יותר גיטרות, יותר אפקטים, והסוף ההזוי בן חצי הדקה. לשיר אגב, הם עשו רמיקס שלא היה מבייש את מיטב הדי-ג'ייאים, אם כבר נענו בנגיעות שלהם בסוגי מוסיקה שונים.

קופי אנד טי.וי. הוא עוד שיר בעל מילים שממחישות בצורה אישית וישירה את הניכור מהעולם. תגידו לכולם הקליפ עם קרטון החלב, הם ידעו על מה אתם מדברים.

1992, מלו סונג, קרמל, טרימ טראב ואופטיגן 1 (שקרוי על שם הכלי שמשמש את הלהקה בשיר), הם קטעים שקועים ודכאוניים, הנוגעים בטריפ-הופ, ופזורים ברחבי האלבום כאילו כדי להחזיר אותנו לאווירה הכללית, כל פעם שאחד השירים האחרים חורג ממנה מעט.

''b.l.u.r.e.m.i'' כאילו נלקח היישר מהתקופה היותר פאנקית של הלהקה, ויכול היה בקלות להשתלב בפארקלייף או בלר האלבום, וכנראה שהם התכוונו לרדת בו (בציניות או שלא) על עברם כלהקת פופ לובשת אדידס החתומה ב-EMI.

טריילר-פארק הוא השיר האהוב עליי באלבום, בגלל המילים הפשוטות והנוגעות שמגיעות לשיאן במשפט I lost my girl to the rolling stones. בניגוד לרוב השירים האחרים באלבום, הוא יותר קצר, אך עדיין מתפרע ובאווירת שאנטי דכאונית.

לסכום נשף הסיום

בטקס סיום, כמו בטקס סיום, זה הזמן להתפרע. לפעמים נדמה שהם הגיעו לאולפן עם תוכנית וסאונד מהונדס שהכין להם אורביט מראש, שתו כמה בירות, השתכרו קלות (או רבות), וזרמו עם הרגע. רק ככה תסבירו פתיחות כמו זו של טריילר-פארק או את האווירה שיש בקרמל. או שהם התבגרו/הזדקנו. גם זה קורה לפעמים בסופו של תהליך.
שתף
אלבומים קשורים:
radiohead :: the bends ||| blur :: modern life is rubbish ||| suede :: a new morning |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©