זמזמנים קטנים עפים בנוף שליד האגם, ולידך מונח הספר הפרוזאי עב הכרס ליד המקטרת החצי מלאה.
מפעם לפעם מטייל לכיוון החורשה איזה ברנש מוזר, עם פרצוף שמכיל חדק, שמנפנף בידו אלייך.
אתה ממצמץ לרגע והוא נעלם, כשאתה חוזר למציאות ונזכר שהפאניקה היחידה תגיע כשתצטרך להגדיר בצורה מילולית וקוהרנטית את מה ששמעת.
אין הרבה פאניקה באלבום הבכורה של ההרכב הנקרא ''אנסמבל הפאניקה''.
לשמוע את היצירה שהוקלטה תחת ידי שמונת חברי ההרכב הנ''ל, זה כמו להיכנס להזיה שבה רגלייך משוכלות בישיבה נוחה על המרפסת ומולך הנוף הכפרי של יישוב קיט אירופאי.
זמזמנים קטנים עפים בנוף שליד האגם, ולידך מונח הספר הפרוזאי עב הכרס ליד המקטרת החצי מלאה.
מפעם לפעם מטייל לכיוון החורשה איזה ברנש מוזר, עם פרצוף שמכיל חדק, שמנפנף בידו אלייך.
אתה ממצמץ לרגע והוא נעלם, כשאתה חוזר למציאות ונזכר שהפאניקה היחידה תגיע כשתצטרך להגדיר בצורה מילולית וקוהרנטית את מה ששמעת.
חיים בסרט.
אז מה הקשר לפאניקה?
זהו אחד מאותם אלבומים שעושים את החיים קשים בניסיון להגדיר אותם ולצאת עם קו מנחה מוזיקאלי רציף. ישנו מגוון של השפעות וביצועים לז'אנרים שונים, אשר מתכתבים לגמרי עם הקלישאה שלכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה. את ההרכב מוביל רועי ירקוני (''לפטופ'' ופסנתר), ומשתתפים איתו קבוצה מעניינת של מבצעים, כמו יעל קראוס (הזמרת המובילה), בוריס מרצינובסקי (אקורדיון), יהוא ירון (קונטרבאס), דירק קונש (חצוצרה) וגליה חי (ויולה).כיאה להרכב שמכיל חברים מאומנים מוזיקלית (רועי ירקוני הוא בוגר בית הספר Muzik, למשל), אין תחום אחד ספציפי שנתקל בגבולות מוזיקאליים.
אחרי שמיעות חוזרות ונשנות לא באמת בא לי לכתוב ביקורת
.
אני מדמיין במוחי אפשרות אחרת, שנניח ובה הייתי יועץ עסקי, ונניח ולו הייתה לי אפשרות, אולי הייתי מציע לירקוני ולעמיתיו רעיון לפיו הלהקה תחתום על חוזה הפצה עם מפיקי סרטים, כזה שישכיר טיזרים של כמה דקות או שירים לפסקולים, פשוט כי ההוויה הנגישה של האלבום יוצרת מצב לפיו יש כאן שיר שמצלצל עבור כמעט כל סרט שעשוי להיות מוגדר כ''איכות'' שיהיה אפשרי לחשוב עליו, כמו מוזיקה שמגרה סצנות מוסרטות בראש. תוך כדי שמיעה נוצר מתחת לאוזן סינמטק צלילי, שמאתגר את קווי המחשבה של הכותב ואת האצבעות המתקתקות שלו שעל המקלדת. העניין והצבע של האלבום משתנים משיר לשיר, בין עולם ציורי אחד למשנהו.
עולה לה למשל סצנה לסרט ההמשך של ברטולוצ'י מתהילת ''לגעת ביופי'', שמתרחש אף הוא בטוסקנה, תוך כדי נקישות ה''קלאק-קלאק'' והאקורדיון של Spring in my heart. בהמשך מגיח אוויר קריר ורטוב של סרטים בריטיים, כאלו המשלבים זיכרונות מאירועים תקופתיים עם מנגינת הפולק - ''I saw my lady weep''. לרגעים יש הפסקה ובה מוקרנים סרטים קצרים של סטודנטים בוהמיינים לקולנוע שעושים רימייק עירוני ליצירות של אמיר קוסטריצה עם Jewish women והמקצב הבלקני שלו, או אולי אפילו סיפור חמוץ-מתוק על אהבה מוזרה בשיקאגו בין נגן סקסופון חד עיני לבין בחורה שתקנית דמוית אמלי בשיר The Closer you get, וזה על קצה הקרחון, איש-איש ודמיונו הוא.
על הדרך אפשר גם לבקש תמלוגים מחברת פארמה אחת או שתיים על טענת הלחנת קטעי הדרכה של מוצרים נוגדי חרדה:
Fear is very useful
You know it prepares your body
For a fight or
Flight response
(ותדמיינו את הרעש האמבייאנטי והגיטרה האיטית מתארכת לאיטה במרחק).
בלי קשר לזווית הקפיטליסטית, האלבום הזה הוא פרי של כמה גלגולים שעבר רועי ירקוני. לירקוני, שזהו הרכבו השלישי (לפחות ע''פ Qube), התגבשה קבוצה דרך כמה גלגולים ושיתופי פעולה עם מוזיקאים שונים שהגיעו עד הלום בכדי להשתתף באלבום הזה, מהרכבים שונים כמו Thin lips ואבק ועד לגרסת הבטא של האנסמבל בהופעה בתיאטרון קליפה.
למרות שיש כאן קבוצה מעניינת של מבצעים, קרדיט גדול לדעתי מגיע לזמרת יעל קראוס, שעושה עבודה פשוט מצוינת ונשמעת לפרקים כמו רג'ינה ספקטור המבצעת שירים של מוזיקת עולם. למרות שהלחנים והמילים באלבום הם פרי עבודה של רועי ירקוני וקרן אלקלעי-גוט, ברוב המקרים היא הפנים הרשמיות של השירים באלבום כמבצעת העיקרית שלהם. להחזיק בצורה כזאת את רוב השירים שהם גם ככה די שונים זה מזה זו משימה לא קלה בכלל.
בזמן שמתנגנת המוזיקה היד ממוללת יצורים חולמניים דוגמת דמויות ''הרוח בערבי הנחל'':
פרפרים וציפורים, ארנב בעל גוף אישה ותוף סנר ביד, כדורים פורחים ועצים מלאי שלכת זהובה.
בתמונה שמצורפת יושבים הגברים מן הלהקה עטויי כובעי פדורה, והנשים עם שמלות ערב, כולם במועדון חברים, לוגמים תה ומשחקים שח-מט.
לא בדיוק המוצר הכי סינרגי כשתחשבו על תור מצוי ב''שניצלייה של ביטון'' בתוך הלחות הישראלית של הקיץ הבא עלינו לטובה.
