 רוצים גם? |
|
|
 |
זירו 7 שונאים שקוראים להם 'אייר הבריטים'. חוסר ההיכרות האישית שלי איתם מתיר לי לבטל את שנאתם, אנשים שליליים שכמותם, כי מה לעשות והם בדיוק הגרסה הבריטית לאייר.
זו אכן הגדרה מגבילה למדי, כי אלבום הבכורה היפה שלהם מקביל במוזיקה שבו וביופיו ל''מון ספארי'' של אייר. ולאחר שהאחרונים עשו פניית פרסה באלבומם העוקב, בו הרי הקרמל המתקתקים הפכו לערי אופל מנקנקים (רציתי שיהיה חרוז, נו), נידונו זירו 7 להמשיך לעשות אותה מוזיקה עדינה-אך-חופרת גם באלבומם הבא, על מנת למנוע פתחון פה והלעזות על כך שמהלכיהם עוקבים אחר אותו צמד צרפתי. לי, חברים, אין שום בעיה עם זה.
אז זירו 7, הגרסה הבריטית לאייר, אייר בגרסת הפרנקופובים, הם הנרי בינס וסם הרדייקר, מהנדסי אולפן בדימוס שנפגשו במהלך עבודה משותפת והחליטו לעשות ביחד מוזיקה. הם נשענים על השפעות של קווינסי ג'ונס, סרג'יו מנדז, צ'ארלס סטפני וחבר'ה אחרים מאותה שורה ותקופה (בהתעלם מעבודתו המאוחרת של הראשון). אבל לא רק. הם יודעים להתפרש יפה, כמו דראם נ' בייס ברימיקס שעשו ל''To ulrike m'' של דוריס דייז (שלא מופיע באלבום), וכמו ב''Likufanele'', שנשמע כמו משהו ממקהלת גוספל אפריקנית. והכל עדין ורגיש.
את תהילתם החלו להרוויח הבריטים האווריריים לאחר שרימיקססו את ''Climbing up the walls'' של רדיוהד, רימיקס שהופיע כבי-סייד ל''קארמה פוליס'' (אגב, שמעתי שפול אוקנפולד הולך לעשות לזה רימיקס קלאב-טראנס פצצות על בגדד!). את הרימיקס שמע ואהב ג'יילס פטרסון, וכשג'יילס פטרסון אוהב משהו... ובכן, זה טוב. ''שמעתי אותם לראשונה כשעשו רימיקס לרדיוהד ושכנעתי אותם לעשות רימיקס לטרי קולייר. הם ישנאו להיקרא כך, אבל הם אייר הבריטים. הם עשו את כל זה לפני אייר, אבל אייר חדרו פנימה! זה כמו צ'ארלס סטפני (מפיק סול תזמורתי מהסיקסטיז) פוגש את אייר'' (ג'יילס פטרסון, 'מיוזיק', סימן הקריאה במקור; הרימיקס האמור ל''Love theme from spartacus'' של קולייר, הוא בעיני אחד הדברים הכי יפים שהוציא הצמד תחת ידיו. דא עקא, גם הוא אינו מופיע באלבום, וצר לי על כך). השיר ''This world'' שלהם, שדווקא כן מופיע באלבום, נכנס לאחד האוספים שלו, ומכאן הדרך הייתה סלולה.
לצד קטעים שלוּ היו ב''מון ספארי'' של אייר, אף אחד לא היה זוקף גבה, במוסיקה של זירו 7 נראה שהיסודות הסוליים עליה היא מושתתת, היא זו שגורמת להם לשלול מכל וכל את ההשוואה בינם לבין אותם צרפתים. Simple things, כשמו כן הוא: פסקול מודעות עצמית. זה נשמע פשוט, אבל זה בעצם לא. כמה פשוט כבר יכול להיות תהליך זיקוק של יופי? אבל את הגדרת מלאכתם המדויקת (המלאכה, לא ההגדרה) הם הקריבו על מזבח התוצאה הסופית: פשוט ויפה. רצף נוטה לשלמות של קטעים עטויי חמימות ווקאלית של סול, כפשוטו, יחד עם סינתיסייזרים עשירים בנוצות אווז, ברגישות ובמפויסוּת. מוסיקה של שקיעה המשתקפת על אספלט, או נעלמת בין בניינים, או טובעת בים, ולו כל חיינו היו אחר-הצהריים-של-יום-שבת אחד ארוך.
כמה עושר מוזיקלי ישנו באלבום הזה. סול אלקטרוני סמיך מאוד, אבל גם אלגנטי וצנוע באופן שהגדרותיו משתרכות הרחק אחרי המוזיקה עצמה. אין שום הברקות ותעתועים שינסו להסב אליהם את תשומת לבכם (חוץ מב''Polaris'', בו משתנה המקצב מאמצע השיר ועד סופו, מעין תפירה של שני קטעים לכדי אחד. אחד המשובחים, יש לציין); האלבום כולו יפה מאוד כמקשה אחת, וכמעט כל שיר בו יכול להעיד על אותה מקשה.
באלבום משתתפת זמרת בשם סַיה (Sia), שכדאי לשים אליה לב. היא מנדבת את קולה ל''Distractions'' ו''Destiny'', והוא, כלומר קולה, מצליח להשמע באופן פרדוקסלי, אפאתי וכואב בו זמנית. כשהיא שרה ''I love you'', גואה הצורך לאחוז בידה ולומר לה: ''יקירה, אני תפקידי לנגב לך את הדמעות''.
