 רוצים גם? |
|
 |
ב-1987 התפרקה אחת הלהקות החשובות והמשמעותיות בשני העשורים הקודמים, מסיבה לא ידועה הקשורה לשני מנהיגיה, הגיטריסט והסולן. ללהקה קראו הסמית'ס ולגיטריסט ולסולן ג'וני מאר וסטיבן מוריסי, בהתאמה. אם אתם נמנים על האנשים שלא סובלים את הסמית'ס או שאוהבים אותם רק בזכות ג'וני מאר, זה הזמן להפסיק לקרוא, אבל אם אתם לא כל כך מכירים, או אפילו דווקא אוהבים את תרומתו של מוריסי לסמית'ס, כדאי להשאר.
אחרי התפרקות הסמית'ס, היה ברור לכולם שעוד לא שמענו את המילה האחרונה ממוריסי ומאר, בייחוד מכיוון שהאלבום האחרון שהוציאו נחשב בעיני רבים לאלבומה הטוב ביותר של הלהקה - כמו שקורה לעיתים כתוצאה מחיכוכים בין חברים. עדיין, מוריסי הפתיע בזמן הקצר שלקח לו להוציא את אלבום הסולו הראשון שלו. מסתבר שכשהלהקה התפרקה, עוד היו לו כמה שירים ראויים במגירה שלא הספיק לחלוק עם הסמית'ס. במקום זה, הוא חבר לסטפן סטריט וויני ריילי, ואף שיכנע את מייק ג'ויס ואנדי רורקי מהסמית'ס לעזור קצת, ובתוך שנה היה אלבום הסולו שלו מוכן.
Viva Hate, או בעברית, תחי השנאה, הצליח להתעלות על כל הציפיות, למרות הפיקפוק ביכולתו של מוריסי כמוסיקאי עצמאי, ללא עזרה מצדו של ג'וני מאר בנגינה. אבל מוריסי באמת אינו מוסיקאי. הוא בכלל משורר. בזכות זה, מצליחות המילים היפות והחזקות כל כך לתפוס את מרכז הבמה, בעוד הנגינה ברקע הופכת לפרט שולי ביותר. שלא יובן לא נכון - אני לא אומרת שהמוסיקה באלבום רעה - למעשה היא כלל אינה כזאת - הבעיה היחידה איתה היא שבמקרים מסוימים היא נוטה להיות מעט פלקטית; למרות זאת, היא מצליחה ליצור אווירה מתאימה לשירים, ומעניקה מימדים נוספים למילים ולשירה המהפנטת של מוריסי.
הקטעים הבולטים באלבום הם שני הסינגלים ''Everyday is like Sunday''
ו''Suedehead''. שניהם זכו לפופולריות מכובדת, וניתן לתפוס אותם עד היום במועדונים מסוימים ובתחנות רדיו מסוימות.
כמו כן, מומלץ גם השיר השישי באלבום, ''Late night, maudlin street'' - שבע דקות ו-40 שניות של זכרון נוגע ללב על ילדות עצובה ואהבה שלא הספיקה למצות את עצמה, והשיר ''Alsatian cousin'', הפותח את Viva Hate בצורה מושלמת, ומכין אותנו לשירים הבאים, שמתחברים זה לזה בצורה כמעט מושלמת ומציעים חוויית האזנה מגה-דכאונית, אבל עם כל שניה מהנה יותר מהקודמת.
