 רוצים גם? |
|
|
 |
מעטות הן הנקודות בחייו של אדם, בייחוד של אדם צעיר, שעליהן ניתן לומר במבט לאחור, כי היו נקודות מפנה. אבל כזו בדיוק היתה הנקודה בה נפגשתי לראשונה באלבום 'דוליטל' של הפיקסיז.
זה היה בטיול שנתי, באוטובוס של כיתה י''א 4 לניצנה, אי שם בתחילת שנות התשעים. בערב שלפני הטיול, נפרדתי מהחברה הראשונה שלי ואת כל מהלך הנסיעה הארוכה לדרום, ביליתי מכונס בספסל האוטובוס, שומע רדיו בווקמן. אלא שאז, אי-שם בדרך הארוכה שבין באר-שבע לדימונה (ככל הזכור לי), ניגש אלי חבר טוב, הושיט לי קלטת סדוקה ואמר לי - תקשיב לזה, זה יעזור למצב הרוח. אני, שעד אז הסתכמה הבנתי המוזיקלית ב-Guns and Roses, הכנסתי את הקלטת לווקמן, העברתי אחורה ולחצתי פליי.
כבר בשיר הראשון ניצת הניצוץ. בשלישי הרגשתי את הדכאון זורם ממני והלאה, וכשהגיע ''Monkey goes to heaven'', ידעתי. ידעתי שמעכשיו, מהלך חיי - חיי ילד מתבגר בן 16 - עומד להשתנות. הבחורה שממנה נפרדתי ערב קודם לכן הפכה בשלב זה לזכרון רחוק שנותר אי שם על הכביש בין באר שבע לדימונה. אלא שאז, עצר האוטובוס לצורך תצפית במקום שכוח אל, ולמורה שסימנה לי להסיר את האוזניות ולרדת מהאוטובוס, יכולתי רק לצטט: 'אני לא זז מכאן עד סוף הצד - זה קטע נ-ה-ד-ר!!!'.
את שארית הטיול העברתי בהאזנה חוזרת ונשנית לקלטת, ועד שחזרתי לתל-אביב, כבר ידעתי לזמזמה בעל-פה. ברגע שירדתי מהאוטובוס - בחזית בית הספר התיכון עירוני ה' - מיהרתי לפיקאדילי ז''ל של כיכר דיזינגוף, וכאחוז דחף בלתי נשלט, קניתי את דוליטל, יחד עם Surfer rosa, וזמן קצר אח''כ, גם את כל השאר.
גם היום - כשהדיסקים של הפיקסיז מעלים אבק אי-שם באזור הפחות מתוייר של אוסף הדיסקים שלי, שהיום הוא כבר גדול למדי, ומערכת החלקים הגדולה מאיימת לבלוע את חדר השינה שלי - אני נזכר באותה קלטת שרוטה ובאותו ווקמן חבוט (שאפילו רדיו לא קלט כ''כ טוב) בדרך לניצנה, ובאלבום הראשון שגילה לנער בן 16 את האור הגלום במוזיקה.
דוליטל של הפיקסיז.
