 רוצים גם? |
|
 |
כן, What's the story) Morning glory) של אואזיס (הלהקה הבריטית הזו, עם האחים המופרעים האלה, הם ולא אחרים) היה האלבום הראשון שקניתי, ליום הולדת 10. אל תשאלו אפילו איך שמעתי עליהם, לא MTV ולא רדיו, אלא מילדה מסכנה שזמזמה את שיריהם.
אז הדבר היחיד שהיה לי על השולחן אמנם הוא טייפ ישן, בו שמעתי קלטות ישנות של ההורים (בעיקר ג'אז), אבל התרגשתי מאוד מעצם הקנייה. מדי פעם, כשאחי הגדול נעדר מהבית, הייתי מתגנבת לחדר שלו ומקשיבה בשקיקה ל''Wonderwall'' ,''Don't look back in anger'' ו''Roll with it'' בסטריאו, וכל שיר נשמע לי אז כיצירת מופת ממש. כל זה היה יפה, אפילו מרגש. כמעט.
מאז גיל 10, יצא לי לקנות מספר דיסקים מצומצם (מתקציב עוד יותר מצומצם של X שקלים לחודש), בעיקר של אואזיס, אבל בעיקר להקשיב למוסיקה של אחי הגדול (נירוונה, לד זפלין, הדלתות, פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, מטאליקה, כששוב, נירוונה באותה תקופה היו עיקר ההייפ בסביבתי החברתית, כך שיש להם חלק לא קטן בחינוכי המוסיקלי הראשוני, בין השאר).
אבל אני חושבת שהסיפור האמיתי צריך להיות על OK Computer (איזה אדם לא מקורי אני, הא?), ולתת את הקרדיט והאהבה האמיתית לרדיוהד, ולקול של טום יורק, שחיבר אותי באמת בעוצמה ענקית להרגשה שמוסיקה אמורה לתת לאנשים. התרגשות בלתי מוסברת.
אמנם האלבום ראה אור ב-97', אבל התאים האפורים שלי לא היו אז מפותחים מספיק כדי להבין שזה יהפוך לאבן דרך רצינית בחינוך התרבותי שלי, ובתקווה גם של חלק משאר העולם. אז כן, אני מודה, אני מגלה דברים טובים מאוחר, חצי שנה לאחר צאת האלבום לערך, אחי הגדול (כן, שוב פעם, תודה אחי), הביא הביתה לשמוע את הדיסק. הוא שנא אותו, ואני - התאהבתי מיידית.
כמו שאמרתי, בלי הסברים לוגיים-מובנים. משהו, זו פשוט הייתה ההרגשה, לשמוע את ''Lucky'' או בעיקר ''Exit Music''. תוך זמן קצר מאוד, גם The Bends נכנס לתקליטיה המצומצמת מאוד שלי, שהסתכמה אז ברוק בריטי, אליו התווספו הוורב מאוחר יותר, האילז וחבריהם.
מאז עברו שנים מועטות (הכל יחסי בחיים?) שבהם המרחב המוסיקלי גדל והתפשט בערך לכל סוג מוסיקה אפשרי, יוצרים משונים שהגיעו אליי במפתיע, תקציב גדול יותר להוצאות ואהבה גדולה מאוד למוסיקה. ותודה לכל מי שהביאוני עד הלום.
