כשאני שומע את ''Suburban Light'', אני שומע את הגשם יורד מחוץ לחלון גם אם לא יורד גשם. אני שומע את הרוח שורקת, משתוללת בין העצים שבחוץ. אני שומע את הייאוש של החיים האפוריםאפרוריים והחד-גוניים של פרבר לונדוני מנומנם.
לחיים שלי יש פסקול. אני צמוד לנגן שלי כמו לאינפוזיה, אני לא זז בלעדיו. כמו שבסרט הפסקול יוצר אווירה, מתאים לעלילה, מלמד על תחושותיו של הגיבור, כך גם בחיים שלי המוזיקה היא איפשהו בין ''יוצרת את...'' ל''מלמדת על...'' תחושותיי. אני מנסה להתאים אותה לשעה ביום, למקום בו אני נמצא, לעונה שבשנה ובתמורה היא ממלאת את חיי במשמעות. צובעת אותם בגוונים של רגש.
''Suburban Light'' אלבומם הראשון של ה-''Clientele'' שיצא ב-2000, הוא בשבילי אלבום של לילה בחורף, ואם אני שומע אותו בישראל אז עדיף שזה יהיה בירושלים, למרות שגם תל-אביב יכולה לעשות את העבודה.
Rain
Soft in the dark
We take a left thru the deepening park
Grass
Soaking and warm Rain
ה-''Clientele'' הם הרכב אינדי-פופ לונדוני שהוקם בשנת 1991. הובילו את ההרכב בשירה ובכתיבה אלסטר מקלין ואינס פיליפס, כאשר השם המקורי של ההרכב היה ''The Butterfly Collectors''. בשנת ,1997 לאחר שפיליפס עזב את הלהקה, הם שינו את שמם. הלהקה מתאפיינת בשימוש רב באפקט הרוורב. דבר נוסף שאי אפשר לפספס הוא הקולות המְנֻשָּׁפים (Breathy) שמקלין משמיע., אפקט שמושג גם באמצעות חיבור המיקרופון לאמפליפייר של הגיטרה.
הופתעתי לגלות שהאלבום ''Suburban Lights'' הוא למעשה אסופה של סינגלים שיצאו בין השנים 1997-2000. הוא הרגיש לי כמו יחידה אמנותית אחת. ולמרות היותו אסופה אני עדיין ממליץ לשמוע אותו ברצף, כולו אווירה אחת. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית גדולה. ולאחריו הלהקה הוציאה שלושה אלבומים ועוד אסופה של שירים מן השנים 1991-1996 ימי ה-''The Butterfly Collectors''. האלבום ''The Violet Hour'' ממשיך את הכיוון המוזיקלי של קודמו. ולדעתי, ב-''Strange Geometry'' השלישי ה-''Clientele'' קצת הלכו לאיבוד.
לילה-חורף-עיר הוא כאמור הסט של ''Suburban Lights''. השמיים המעוננים מחזירים את האור הכתום של נורות הנתרן.
I’m dreaming in
A still and empty night
And spooked by trains
I leave the window’s light Monday's rain
אבל מי משחק שם על הסט? מי השחקנים ב''לילה שעדיין ריק''? אני והחלומות שלי.
באיזשהו שלב בחיים שלי החלטתי שאני איש של חורף. החלטתי שאני אוהב ימים שצבועים בגוונים של אפור וירוק חי, אירופי כזה. בערך באותו שלב גם החלטתי שאני איש של ערים גדולות, ושגורדי שחקים וערפיח עושים לי את זה. הדבר הכי קרוב בישראל לעיר גדולה עם לוק אירופי זה ירושלים. הקור הירושלמי בשילוב עם הבנייה העתיקה עושים את זה. אבל אם לא ירושלים, אפשר גם להתפשר (בלית ברירה) על תל-אביב.
נראה לי שהעדפת החורף (מתוך ניסיון לנתח את עצמי) נובעת מכך שהמלנכוליה של העונה משתלבת היטב עם מצב רוח לכתיבה, במיוחד כתיבה של שירה. ובכלל... חורף נשמע הרבה יותר מעמיק ורציני. הקיץ עממי מדי. האביב אופטימי מדי והסתיו... אתם יודעים מה... עליו דווקא הייתי מוכן להתפשר.
ועיר. זה בגלל שהיופי שלה לא מובן מאליו. זה נורא צפוי וגם קצת קיטשי להתרפק על יופיו של הטבע. ובאווירה האיכות-סביבתניקית של ימינו, העיר או כל דבר שהוא תוצר של בני אדם נתפס כדבר מה מלוכלך. אז אני בעד העיר. בעד הרחש של המכוניות, בעד שקשוקים וצלצולים של הרכבות, בעד האורות של עמודי החשמל והרמזורים.
How I long to live inside a window
By the sighing motorway
Feel the city searching for my loneliness
In all the dust and glass
Reflections after Jane Reflections after Jane
ועכשיו ברור למה אלבום שקוראים לו ''אורות הפרברים'' של להקה בריטית ממש (אבל ממש) עושה לי את זה (חשוב לציין שבאופן כללי יש לי סימפתיה למוזיקה הבריטית, לפעמים באופן לא אובייקטיבי בכלל). רק המחשבות על לונדון או ליברפול לבדן מסוגלות לגרום לי להרהורים נוגים ומענגים במיוחד.
האלבום הזה של ה-''Clientele'' גורם למחשבות שלי לנדוד אל מעבר לים, למציאות קצת פחות לבנה-צהובה - מציאות בלי השמש הישראלית הקופחת. הוא גורם לי לראות את עצמי אורז עכשיו מזוודה באופן ספונטני, קונה כרטיס טיסה לכיוון אחד ומתחיל בחיים חדשים באנגליה או באירלנד או בסקנדנביה .
כשאני שומע את ''Suburban Light'', אני שומע את הגשם יורד מחוץ לחלון גם אם לא יורד גשם. אני שומע את הרוח שורקת, משתוללת בין העצים שבחוץ. אני שומע את הייאוש של החיים האפוריםאפרוריים והחד-גוניים של פרבר לונדוני מנומנם. המונוטוניות של המוזיקה, המינוריות, המינימליזם (ואני יודע שהם היו יכולים ליצור אצל מישהו אחר תחושה אחרת לגמרי) יוצרים את התחושה הזו אצלי.
''Suburban Light'' הוא פסקול מצוין לפנטזיה האירופית שלי. רק צריך ללחוץ פליי ולעצום את העיניים.
