על אף ש''מתעלם מהצרכים'' הוא אלבומו השלישי תחת הכינוי Digital Me, מבחינתי מדובר באלבומו הראשון. לא שאני ממעיט בערכם של האלבומים הקודמים, אלא שלפחות לטעמי, היה מדובר (בדיוק כמו שהוא ציין בעצמו) בניסיונות ובאימונים מפרכים לקראת הדבר האמיתי שכעת מגיע.
מבט חטוף בעטיפה החיצונית של האלבום החדש של Digital Me חושף בפניי חפצים רבים, המונחים בבלגן מופגן, בלי קשר רעיוני ביניהם. ברגע שפותחים את העטיפה החיצונית ומביטים בחלקה הפנימי, התמונה המלאה מתגלה, ומסתבר שאותם חפצים הם חלק משולחן מבולגן בתוך חדר מבולגן.
אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל אני אוהב חדרים מבולגנים. חדרים מסודרים משדרים לי ניכור, ריחוק ואולי אף התנשאות, בעוד חדרים מבולגנים מתחברים אצלי יותר לסקרנות, יצירתיות ובעיקר עבודה קשה.
ואכן, אולי הדבר הנכון ביותר להגיד על שי ליברובסקי, האיש מאחורי Digital Me, הוא שהבנאדם עסוק כבר שנים רבות בעבודה קשה. ליברובסקי הוא החלוץ ללא המחנה. הוא מתעסק במוזיקה שבעצם איננה קיימת כמעט בזירה הישראלית. במשך שנים הוא חופר בים של דגימות, צלילים אלקטרונים וניסיונות מוזיקליים, מקדם את הלייבל שלו ושל חבריו, ''קלצונה!'', מעניק הופעות לא שגרתיות עם סמפלר ולמעשה מחזיק לבד סצנה של איש אחד כמעט. אלבומו הקודם קיבל את השם: הא! – ניסיונות של סמפלר, מחשב ומיקרופון שכמו נועדו בכדי ללמד על אופיו האקספירמנטלי והלא מגובש.
על אף ש''מתעלם מהצרכים'' הוא אלבומו השלישי תחת הכינוי ,Digital Me מבחינתי מדובר באלבומו הראשון. לא שאני ממעיט בערכם של האלבומים הקודמים, אלא שלפחות לטעמי, היה מדובר (בדיוק כמו שהוא ציין בעצמו) בניסיונות ובאימונים מפרכים לקראת הדבר האמיתי שכעת מגיע.
החדר האינטימי שלי
החל מהצליל הראשון, אפשר להבין מדוע בחר ליברובסקי בעטיפת החדר המבולגן. ליברובסקי ממחיש לנו במשך שמונה קטעים את האסתטיקה שבחוסר הסדר. בחדר המבולגן של ליברובסקי חיים בשלמות-בית דוד בן גוריון, בחור פשוט שאיבד שטר של 200 שקל, קריין מסרטי הדרכה ישנים והמון סקראצ'ים, לופים ואפקטים.
אך לא בכך מסתיים מוטיב החדר. לדיגיטל מי חשוב מאוד להשאיר אתכם בתוך חלקת האלוהים שלו, הממלכה הפרטית, העולם של ליברובסקי, העמוס בסימפולים, ברגעים מצוינים ובקטעים שבורים שמשאירים את המאזין לתהות על קנקנם ומשמעותם. השאלה המסקרנת היא, האם זה יישאר כך לנצח או שמא אמני ישראל יכירו בכישרונו של הבחור וליברובסקי יהפוך לנותן טון במוזיקה שלנו? את אותה שאלה, אגב, שאלתי גם בביקורת על אלבומו הקודם. נכון לעכשיו התשובה עדיין נותרה מעורפלת.
החצי הראשון של האלבום, זה שאמור להכניס אותך לעניינים, עמוס בסימפולים, מכונות תופים וביטים. אלא שיותר מתמיד ניכר כי לב פועם עומד מאחורי כל דגימה; דיגיטל מי לא ניחן בגרון של ג'ף באקלי כדי לשפוך את מה שבליבו, בשביל זה יש לו את הסמפלר. בכל אחד מהקטעים הראשונים, ליברובסקי מעביר לנו מעין סיפור לא גמור. לא תמיד המשמעות ברורה, אבל התחושה שהיא אכן קיימת מרחפת באוויר. בחלק מהקטעים נראה שהאמן רוצה לאתגר את המאזין ולתת לו להחליט לבד מה הוא בדיוק מנסה להגיד.
עובד קשה
אחרי קטע פתיחה אנרגטי, הוא עובר ל''אני דיגיטלי'', בו הוא משתמש בקטע הדרכה עתיק ומשעשע על מבנה הצליל בכדי לספר ולחשוף את עצמו. ב''מוגבל'' הוא נעזר בראש הממשלה הראשון כדי לסגור חשבון עם האידיאל הציוני. ב''200 שקל'', סיפור סטלני טיפוסי הופך למונולוג פנימי מעניין.
החצי השני של האלבום הרבה יותר מהורהר. עד לקטע האחרון, השפה מתחלפת לה לאנגלית והקטעים הופכים לאינסטרומנטליים יותר, מתפתלים ומלנכוליים. ההשפעה מדי.ג'יי שאדו בימים שזה עוד היה חופר במחסנים של חנויות תקליטים ולא בחנויות בגדים בולטת לטובה. אולי יש בכך כדי להציג את שני הצדדים של דיגיטל מי עצמו: האנרגטי, השנון והרווי בהומור אל מול המהורהר והמלנכולי.
למרות שמדובר באלבומו הרביעי, הייתי ממליץ להתייחס ל''מתעלם מהצרכים'' כאלבום פתיחה לכל מי שטרם התוודע אל פועלו של דיגיטל מי. היכולת הטכנית שלו מגיעה באלבום הזה לשיאה, אך מעל לכל ואולי לראשונה, הנפש שלו מציצה מבעד לכל הסאונד הדחוס והעמוס. זוהי הזדמנות טובה לקבל מבט מסקרן אל אמן ישראלי שעושה זאת אחרת. נשאר לי רק לסיים בעצה של אמא פולנייה:''אוי ואבוי אם כשאני חוזרת, החדר שלך יהיה מסודר!''.
