יש קללה מפורסמת מאוד בעולמם של אמנים. אמן יוצר, נכשל, ממשיך ליצור, נכשל שוב, ואז יום אחד יוצא לו מהידיים משהו טוב. מה טוב - יצירת אמנות. גאונות צרופה. ואז, קצת אחרי התשבוחות, התהילה, הנשים והקוקאין, הוא מוצא את עצמו מסתכל במראה, ושואל את עצמו:
''איך לעזאזל אני עושה את זה עוד פעם?''.
התשובה, במרבית המקרים, היא שהוא לא עושה את זה עוד פעם. הטירוף החד פעמי, הניצוץ שביצירה, אבדו ללא שוב. אולי הוא שבע, אולי הוא מבוגר מדי, אולי זה סתם היה מזל. לא מעט אנשים שרפו את עצמם ואת הקריירה שלהם בניסיונות להחזיר את אותו הקסם. אואזיס בכלל ונואל גאלאגר בפרט מהווים דוגמה למי שעשו את זה עוד פעם. רק שנה אחרי “Definitely Maybe”, אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם, הם חזרו עם “Morning Glory”, שהפך לאלבום ההמשך הטוב ביותר אי פעם, אם יש תואר כזה. ואם אין, אז שיתחדשו.
זה לא סוד שגאלאגר מנסה כבר שנים למצוא את מה שהלך ללהקה שלו לאיבוד. 13 שנים, ליתר דיוק. לא שאואזיס איבדה את היכולת לעשות מוזיקה גדולה, להיפך, אבל ישנה תחושה כאילו משהו נתקע. הכול עובד, הכול נשמע טוב, אבל משהו חסר. מי שהקשיב ל - Morning Glory וחש את הדם שוצף לו בעורקים עם הצלילים הראשונים של Hello ,Roll with it ו- Wonderwall לא קיבל את אותו הטעם באלבומים הבאים. אואזיס פשוט הפסיקו לנסות לרגש.
אז עברו שלוש שנים מאז אלבום האולפן האחרון של אואזיס. קיבלנו אוסף כפול, קצת די.וי.די, כמה הופעות חיות. אבל מהאולפן? דממה. שום דבר. אף רמז למה שעתיד להגיע. וזה הגיע.
לקראת סוף 2008 יוצא “Dig Out Your Soul”, שאפשר להגדיר אותו בתור פסיכואנליזה של רוקר מתבגר. DOYS הוא אלבום לא קל, מורכב מוזיקלית יותר מכפי שהורגלנו מאואזיס - אפל, פסיכדלי ומלא כאב. כאילו שזה לא היה צפוי מתישהו.
מבחינת הכתיבה, החומר באלבום מחולק בין גי'ם ארצ'ר, ליאם גאלאגר ואנדי בל ,שתורמים ביחד חמישה שירים, ונואל, שמוסיף את השישה האחרים. יצוין מיד – הבדלי הרמות בולטים מאוד, והשירים של נואל טובים בהרבה משל השאר. מצד שני, הגיוון בכתיבה הוא זה שמעניק לאלבום יותר עומק, ומשאיר חותם עמוק יותר.
DOYS מחזיר אותנו לתקופה שלפני אלבום הבכורה של הלהקה, אל הנעורים של נואל וליאם. לא במקרה שולטים כאן בלבול, פחד ואנרגיות מתפרצות. על העתיד לבוא מעיד השיר הפותח,
“Bag it up”, מאסה של רוק מלוכלך, צפוף וצורם: ''שמישהו יגיד לי שאני חולם/ המפלצות פורצות מהרצפה/ כל מה שאני מאמין בו/ אומר לי שאני רוצה עוד, עוד, עוד''.
רוצים עוד? אין בעיה. מי שחשב שהכתיבה של נואל שואבת מעולם דימויים צר במיוחד, שיקום. אפילו אני קמתי, אבל לא עכשיו. “The Turning”, שיר שנשמע כאילו נכתב לפני 10 שנים בטריפ קוקאין של נואל, מתכתב, לא להאמין- עם ''הביאה השנייה'', היצירה של ויליאם באטלר ייטס, אודות לידתו של האנטי-כרייסט וסוף העולם. השיר מסתיים בגיטרה שקטה, כמו נווד בסוף מסעו, המסע שהמאזינים רק התחילו.
ממשיכים עם “Waiting For The Rapture”, פזמון מרחף ותלוש, שמרגיע את הנשמה לפני הלהיט הראשון של האלבום, ''The Shock Of Lightning”. אואזיס פותחים את המבערים, ליאם מרים את הגרון, והסינגל הראשון מהאלבום מספר לכולם בצעקה מה זאת אהבה של ילד מתבגר במנצ'סטר של הניינטיז, מתודלקת בספידים ואלכוהול: ''הרגליים ברחוב אבל אני לא מפסיק לעוף/ הראש שלי בעננים אבל לפחות אני מנסה/ איבדתי שליטה אבל אני קשור חזק/ בואי וצאי איתי הלילה''.
ומאהבה לאכזבה, כי ככה לימדו אותנו האנשים שאמרו לנו לא לבטוח בלהקת רוק'נרול, שתזרוק לנו את החיים לעזאזל. “I’m Outta Time” הוא פיסה של חלום כחול מבית היוצר של לנון, שמסתיים בצליליו העדינים של פעמון משיר ילדים, ואני נזכר שהעצב ממכר כי הוא מתוק, סוג של תחליף לאושר, שלא תמיד קל להשיג. ''אם איפול/ האם תהיי שם בכדי להריע?/ או שתתחבאי מאחורי החוק?/ כי אם עלי ללכת, את תמשיכי לגדול בליבי/ לשם את שייכת/ הזמן שלי נגמר''. שיט, נכנס לי משהו לעין. אה, זו דמעה?
והנה מעידה ראשונה במסע. “High Horse Lady”, מעין מישמש לא ברור בין קאנטרי, רוק ורצון ליצור רצועה מיוחדת, כמו שג'ון ופול אהבו לדחוף בכל אלבום. זה לא מצליח, אבל ראוי לציין את האומץ של אואזיס בבחירה בשיר. אין מה לדאוג, הם מיד יקומו. או שמא ייפלו ממש חזק?
''Falling down'' מנסה בלי הצלחה להחביא בושה וזעם ללא גבולות, המלודיה מבשרת על טרגדיה שעומדת להתרחש, והשיר כולו הוא קריאה לעזרה לפני שהכול יתפוצץ. הקול של נואל תוקף באיפוק, מסווה את האמת הנוראה: ''צרחת בכי... לא משמיעה קול/ קוראת לכל מה אי פעם הכרתי/ הנה אני, אובד ושב/ קורא לכולם/שמש קיץ/ שמפוצצת לי את הראש/ זמן לנשק לכולם לשלום''.
“Soldier on'' חותם את האלבום. זו פרידה קודרת, אבל עם קצה של חיוך. גם את הרצועה הזו חותם סימפול, הפעם של פרסות אלקטרוניות דוהרות ומתרחקות.
כמו Morning Glory לפניו, גם DOYS מנסה להתוות את הדרך: חיפוש, מציאה, אובדן, נפילה, גאולה. בניגוד ל-Morning Glory , האלבום הזה לא מצליח לחלוטין לאגד את כל החלקים לכדי אמירה שלמה. סיפור המצוקה, התמיהה והסחרור בימים שלפני ההתגבשות והפריצה של הלהקה, לא מהדהד כאן כפי שיכול היה להיות. “The Nature Of Reality” מזכיר קצת את הקו המוזיקלי של “High Horse Lady”, קצת יותר קל לעיכול, אבל עדיין לא מצליח להתרומם מעל הבינוני במקרה הטוב, וכמוהו גם “Ain’t Got Nothin’”. והגאולה על פי ליאם? תורתו של המהרישי. נגיד.
שלא תהיה שום טעות: DOYS הוא אלבום מעולה, מגוון ואמיץ. מי שחיכה לחבוט באחים גאלאגר על שלל הקלישאות שהצליחו ליפול אליהן באלבומים האחרונים, יקבל לפרצוף יצירה שהיא הכול חוץ מקלישאה. חלק מהמבקרים משווים את האלבום ל- “Revolver”של הביטלס, או ל-”Beggars Banquet” של הרולינג סטונס. לא צריך להגזים - DOYS אמנם מכוון גבוה, ומנסה להגיע לאותו הקסם של Morning Glory. אז כרגע הוא לא מגיע – אבל הוא ממש לא רחוק. אם הקו הזה ימשיך, האלבום הגדול ביותר של אואזיס עדיין לפניהם. אני יודע שאני אחכה.
