אסוציאציה מס' 1: החניה מתחת לבית שלה. נפרדים בחיבוק ארוך, שעתיים לפני הטיסה שלה. היא מוסרת לי מעטפה ומשביעה אותי שאני לא פותח אותה עד שאני מגיע הביתה. אבל קשה לי להתאפק. באמצע הדרך, בחניון של גלילות, פתחתי את המעטפה וגיליתי תמונה שבה היא מחייכת, מאושרת, יפה. מאחוריה היא כתבה מספר משפטי אהבה וגעגוע, ותקווה שאני לא אשכח אותה לעולם. דמעות עצב וכעס התערבבו יחד עם שורות השיר:
''Send me a postcard- I don't care what you're writing''
עמית ארז הוא דמות מוכרת מאוד בנוף האינדי הישראלי. אולי מכיוון שהוא בולט מאוד בדמותו הרגישה ואצבעותיו הזריזות על הגיטרה, אולי בשל הימצאותו בנוף האינדי כבר המון זמן ואולי בגלל שהוא סימן גל של ישראלים רגישים שפורטים על מיתרים, שרים באנגלית ורוצים להיות אליוט סמית' כשיהיו גדולים. כן, אותו ז'אנר ה''עמית-יזם'', שהפך פופולארי מאוד באינדי הישראלי בשנים האחרונות, שבו כל אדם שני לוקח גיטרה קלאסית ומתחיל לחרוז באנגלית בקולו העדין והרך, רגיש כקליפת ביצה, נזקף לזכותו. הגל הזה הביא לנו מספר אמנים טובים ומעניינים (אני אזכיר רק את גבע אלון שאני אישית מחבב). מצד שני, הוא הביא גם הרבה חקייני ג'ף באקלי שלא הצליחו להביא משהו חדש ולרוב שיעממו. שמות לא נזכיר כאן.
כשבאים להאזין לאלבום הראשון הרשמי של עמית ארז (שהוא בעצם האלבום השלישי שהוא מוציא, אחרי ''Wish I could make it a story'' שיצא בבייסמנט ב-2003 ו-''Black Light'', ה-EP שיצא ב-2006) מצפים למצוא את אותו ''עמיתיזם'', אבל למרבה ההפתעה, לא מוצאים אותו כמעט בכלל. רוב השירים מהאלבום מוכרים למעריצים הכבדים (שלושה מהבולטים בהם הופיעו כבר ב-Wish I could make it a story), אבל הכסות, אותה תחפושת, הגשה, הפקה, להקה, איך שלא תקראו לזה- השתנתה לחלוטין. הפקת אלבום-להקה, במקום אלבום של עמית ארז והגיטרה, הוכיחה את עצמה כהחלטה מצוינת, ואם יותר לי לנבא- כהחלטה הכי חשובה שעמית ארז לקח בקריירה שלו. כמעט כמו בוב דילן והחשמלית (בציניות כמובן...).
כי אותה הכסות של הלהקה נותנת נופך נוסף לשירים ומוסיפה להם המון עומק מוזיקלי. אין עוררין על כישרונו המדהים של עמית ארז בפריטה על גיטרה. בעיני, עמית פורט באופן כל כך מיומן על הגיטרה, שהוא מעורר השתאות, עד כדי היפנוזה, כאשר צופים בו מקרוב מדי בהופעות. אבל אני חייב להודות שלעיתים עברה בי הרגשה כי עמית מסבך יתר על המידה את הלחן, הופך אותו למורכב מדי, ''משוויץ'' ביכולת הפריטה שלו ושוכח כי בבניית שיר צריך לפעמים להעדיף את הדרך הקצרה על המפותלת. ב-''Amit Erez'' ניכר שעמית הגיע לאותו סטטוס-קוו בין לחנים מסובכים מדי לבין שירים טובים. והתוצאה, גם במקרה של השירים המוכרים ממקומות אחרים, נשמעת נהדר.
צילום: גוני ריסקין
למשל ''Clever and strong'', שהיה שיר נפלא כבר באלבום הראשון מ-2003, הפך לשיר הרבה יותר טוב בעטיפה החדשה. החל מהתיפוף המצויין של רן יורגנסון, שפותח את השיר ונותן לו קצב אחר, וכלה בפזמון, המלווה בגיטרה בתיבול דיסטורשיין של אור בהיר (כן, זה השם שלו). כך, השיר מקבל עוצמה שמתאימה הרבה יותר לליריקה שלו. גם ''Cinnamon scattered along your shoulders'' נשמע הרבה יותר שלם, עוצמתי ומרגש, וגם בנוי טוב יותר בגירסה החדשה והחשמלית שלו (שוב, עבודת גיטרה נהדרת של אור בהיר), וגם השיפור ב- Postcard נשמע היטב. צריך לציין בנוסף את השירה של עמית, שהפכה להרבה יותר מקצועית מאז ועד היום (אבל השיפור הזה קרה כבר ב-Black Light).
אסוציאציה מס' 2: לילה שקט בבית מלון בארץ אחרת. יושב על המרפסת, אוזניות באוזניים, סיגריה בפה, את בתוך הראש. חלמתי עלייך לפני כמה שעות, לא רציתי להתעורר. זה היה כל כך יפה.
Striving to be happy I wanna touch you again
Wanna escape the nights of wonder
Digging deeper holes in me to jump in
Digging deeper holes in me to feel האם לחיות באשליה עדיף מאשר לחיות לבד? ועמית עונה לי:
Can I hide in your smile? Can I pretend? האם אוכל להעמיד פנים שאת אוהבת אותי?
ב-2004 הצטרף עמית ארז ל-Eatliz כגיטריסט. לכאורה, חיבור לא הגיוני. מה לעמית ארז, האיש הרגיש והגיטרה, ולתעלולים המוזיקליים והשואו של גיא בן שיטרית והזמרות המתחלפות שלו? למה לעמית, שהיה עד כה תמיד בקדמת הבמה, ללכת אחורה ולהיות אחד מפאזל של רבים, גיטריסט כמעט שכיר בהרכב שמושתת על דומיננטיות של חברים אחרים שלא משאירים לו הרבה מקום ליצירתיות? ואולי, אולי זה בדיוק מה שהיה נחוץ לעמית בשביל לקבל את הטוויסט המתבקש בקריירה שלו. ניכר שעמית, חוץ מהנגנים הנפלאים שהוא ''גנב'' מאיטליז לאלבום שלו (אור בהיר ואדם שפלן), גם לקח את יכולת ההלחנה וההרכבה של בן שיטרית והפך את השירים שלו לכאלו המופקים פשוט נפלא.
הפן החלש אצל עמית, אם חייבים לציין פן שכזה, הוא בליריקה. המילים שהוא שר לא תמיד מצליחות לייצר את אפקט הריגוש המתבקש, ולעיתים אף נוטות לפשטנות. גם כאן ניכר שיפור בשירים החדשים יותר (כמו ''Highways''), ואני מאמין שעם הזמן הוא יגיע גם לזה. השיר ''Highways'' עצמו שווה התייחסות נוספת: לחן מקסים, ליווי עוצמתי של רותם אור ובעיקר סולו גיטרה יפהפה של אור בהיר לקראת הסוף, הופכים אותו לפנינה האמיתית של האלבום.
וכך, עם קצת עזרה מחברים מאיטליז ואחרים (שלומי שבן, רותם אור), וגם התפתחות אישית מרשימה, מצליח עמית ארז לתת לנו אלבום שהוא הרבה פחות מז'אנר ה''עמיתיזם'' והרבה יותר אלבום טוב, מורכב ושלם. לא תמיד כשאמן מתפתח עם הזמן ולא נשאר מקובע בנישה שלו, זה עובד בצורה טובה. אצל עמית ארז, זה הצליח.
אסוציאציה מס' 3: כביש הסרגל דרומה, השעה ארבע בבוקר. לנסוע, פשוט לנסוע. לאן שהכביש יקח. לא היה לה מה להגיד להגנתה, רק לבכות ולבקש סליחה. ואני באוטו, המחשבות מסחררות את הראש. האורות ממול מסנוורים. לאן אני אסע עכשיו? עוצר בצד הדרך, מקשיב למילים.
You're so crazy and weak
And you're a stranger to me
And it's true what they say about highways ניידת משטרה עוצרת ליידי. ''הכל בסדר?'' השוטר שואל. אני אומר לו ''כן, אני כבר נוסע'' וממשיך להקשיב למילים:
And it's true what they say, about new ways מתניע את האוטו ונוסע, מחייך לעצמי. תמיד יש דרכים חדשות שיקחו אותי, תמיד יש לאן לנסוע.
