 רוצים גם? |
|
 |
כל מי ששמע אי-פעם על ג'ין, בטח שמע באותו משפט שהם הסמית'ס החדשים, או שהם מחקים את הסמית'ס, או איזשהו משפט אחר שקשור לסמית'ס. כל הסיפור הזה התחיל בזכות או באשמת המלודי מייקר, שהכתיר אותם לסמית'ס החדשים ב-1995, לאחר שהוציאו את אלבומם הראשון, האלבום עליו אתם קוראים בשורות אלה. אבל בין אם אתם אוהבים את הסמית'ס ובין אם לא, זה לא צריך להשפיע על החלטתכם אם לתת איזו הקשבה לאלבום הזה אם לאו.
ג'ין נחשבו כמעט תמיד כגורם צדדי מאד בכל סצינת הבריטפופ. הבעיה היתה שאולימפיאן לא בלט מספיק בין כל שאר הדברים שיצאו בתקופה ההיא, בה היה הבריטפופ בשיאו, בעיקר מפני שהוא צועד על הגבול הדק שבין אלבום בינוני לאלבום טוב. מצד אחד הוא מאד חדגוני והשירים בו מזכירים זה את זה, ועלולים להשמע בנאליים להחריד לאנשים מסויימים, בעיקר לאלה שמחפשים חידושים במוסיקה.
מצד שני, למי שמחפשים ריגושים והזדהות במוסיקה שלהם, יש סיכוי טוב מאד לאהוב את מה שישמעו פה. המנגינות קלילות למדי ומאד מהנות לשמיעה, ואין מה להתרכז בהן בכלל. לסולן יש קול טוב, אבל לא ממש מיוחד או מעניין. המילים לעומת זאת, קצת קשות יותר לסיווג. הן יפות וזורמות בפואטיות, בדרך כלל על נושאים שקשורים למוות והתאבדות (על הסמית'ס דיברנו?), אבל מצד שני, נוטעות ציפיות לאיזה שיא שלא מגיע, דבר שעלול להיות מתסכל למדי עבור כמה מאיתנו.
השירים הבולטים באלבום הם ''Your love it lies'', ''Truth rest your head''
ו-''Olympian'', שיר הנושא שגם יצא כסינגל והצליח במידה מסוימת.
כל זה הופך את אולימפיאן למומלץ בערבון מוגבל. אין סיכוי שתשנאו אותו, אבל עדיין, אפשר שתשמעו אותו פעם אחת ותניחו על המדף. עם זאת, יש גם סיכוי טוב שתאהבו אותו כמוני ותשמעו אותו לעיתים תכופות בכל פעם שיתחשק לכם לשמוע משהו נחמד שכיף לשיר במבטא בריטי מזויף.
