 רוצים גם? |
|
 |
לדיסק הזה הגעתי ''מהסוף'' (או ''מהאמצע'', תלוי מתי אתם קוראים את הביקורת הזו...), כלומר אחרי שבעליו הגאה הספיק כבר להוציא עוד מספר יפה של דיסקים. זה אומר שאת רוב הרקע שאני יכול לתת עליו הוא ''רקע שאחרי'', וגם שהביקורת תכתב עם קצת ''פרספקטיבה''. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זה בהחלט משפיע.
בקצרה, איתי אייל ואוהד גולדברט חברו לאלון וייסמן כשהם היו בסביבות גיל 16 (בשנת 1989) כדי ליצור אגדת רוק מתקדם מקומית בשם Lord Flimnap קצרת-הימים וקצרת-האלבום Point of View)).שנים מספר אחר-כך (ב-2003) מגיע האלבום הזה, אותו הקליט אייל, הוא E.T. Doolin, ביחד עם
עמית פוזננסקי.
שנה לאחר מכן, איתי, אשתו טל (T.N. Doolin) ואוהד (כעת כבר (O.D. Goldbart הקליטו את אלבומם המשותף הראשון תחת השם
Goldoolins, הרכב שהוליד עוד 3 אלבומים עד לזמן כתיבת שורות אלה. כל האלבומים שלהם מכילים השפעות אנגלוסקסיות רבות ומגוונת – רנסאסנס, פולק, רוק משנות ה-60' ורוק מתקדם, ששולבו פה ושם גם בזמרה בשפת הקודש.
בשלב זה אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם שמ-E.T. לא תקבלו מוזיקה חייזרית במיוחד, אלא להיפך, מוזיקה ששורשיה נטועים היטב בכדור הארץ. אם זה לא מה שתיארתם לעצמכם, תוכלו להתנחם בעובדה שאתם מבינים שלאינדוקציה לא מתמטית אין תוקף לוגי (ולהרחבה אתם מוזמנים לקרוא קצת על מה {או אם אתם אמיצים יותר ממני, את מה} שדייוויד יום (Hume כתב). אם זה כן מה שתיארתם לעצמכם, תנו לעצמכם נקודה, כי למעשה השורשים של המוזיקה נטועים כל-כך עמוק בכדור הארץ, שהם מעוותים את הזמן-חלל, חוצים לגמרי את אדמת המזרח התיכון ומגיעים לשנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת בארצות הברית של אמריקה.
באלבום זה, דולין יוצא לטייל בשדות רוק מהתקופה הנ''ל ולא לוקח איתו כצידה את כל שאר ידיעותיו המוזיקליות. התוצאה היא בהחלט פחות מעניינת מבחינה אינטלקטואלית לעומת הביצועיים העתידיים שלו, אולם הדבר אינו פוגע בהנאה הפשוטה שמספקת ההאזנה לדיסק הזה. אין פה ניסיון לחדש, אבל יש פה הצלחה גדולה מאוד בהבאת איכות מקסימלית לסגנון שנבחר (לדוגמא, בדומה לאלבומים של
גבע אלון ו
אסף אבידן). יש בהקלטה דחף ועוצמה פנימיים שיותר ממחפים על מגבלות הז'אנר, וחדוות העשייה האדירה ניכרת ממש בכל רצועה ומשרה אווירה של תמימות על הדיסק. הדבר ניכר מאוד ברצועת הרוקבילי “Traveler”, שהוקלטה גם על ידי הגולדולינס. בגרסה הגולדילינית היא בהחלט מורכבת ומעניינת יותר, אבל בגרסה הזו אני אפילו מרגיש יותר שבא לי לקום מיד, לקחת תרמיל וללכת לרקוד לצלילי השיר לאורך המישורים הפתוחים של ארצות הברית.
פרט חשוב מאוד – לדולין יש קול יפה מאוד ונעים והוא שר היטב, מצרך שלהרבה זמרים גבריים יש נטייה לקחת קצת פחות מדי ברצינות. גם ההפקה טובה מאוד ומפתיע שהאלבום לא הוקלט באולפן (אם הבנתי את זה נכון מהחוברת). בסך הכל, האלבום אחיד מאוד ברמתו, וקשה לי להצביע על רצועות יוצאות דופן (ותכל'ס, במקרה הזה זה דבר טוב). אני מאוד אהבתי את המילים ב-“ I Don't Want What I Need”, את “Come On, Hannah” הרוק'נ'רולי ואת הבלדה העדינה “Down, Down”.
לסיכום, זה דיסק שמצד אחד הוא מהוקצע מאוד ומצד שני משדר תמימות רבה. דולין מצליח להעביר בצורה נפלאה את ההנאה שלו למאזין, וזה לא דבר פשוט בכלל. וכמו בחלק גדול מהיצירה של הגולדולינס, האלבום הזה מתבלט מרוב שאר העשייה המוזיקלית בארץ בשמחת החיים הפשוטה שהוא מביע ומשרה.
הגולדולינס במייספייס 
