 רוצים גם? |
|
 |
בשנת 1793 מקבל ד''ר פיליפ פינל לידיו את ניהול שני המוסדות בהם היו מרוכזים חולי הנפש בפריז. מצבם של אולמות החולים ואופן הטיפול בהם - בעיקר ע''י כבילתם בשלשלאות - היה גורם למתבונן בן זמננו לדמות את בית המעצר אבו כביר למלון ''הרודס''. זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד, בהתאם למשנתו המקצועית וכנגד התנגדויות רבות, החל ד''ר פינל לשחרר את החולים מכבליהם וקנה את מקומו בהיסטוריה כאחד ממייסדי ענף הפסיכיאטריה.
פחות ממאתיים שנים מאוחר יותר, בין השנים 1982-1987, פועלת באנגליה להקת הסמית'ס, ובמשך שנות פעילותה מסירה - באיטיות אך בעקביות - את הכבלים מעל הצהרות אהבה שעורפלו, ביישנים שהסתתרו ומהלכים מוסיקליים שנחבאו. הסמית'ס עסקו בכנות ובפשטות בהומוסקסואליות, פער בין דורי, היציאה לעצמאות, בכמיהה לאהבה ובייחוד בתחושת השונות, אותה תחושה הגורמת לכ''כ הרבה אנשים (ומוריסי בכללם) להרגיש זרים באשר ילכו. באשר ללחנים ולנגינה, בהאזנה ראשונה, דומה היה שהסמית'ס מנגנים את המרווחים בין התווים שהלהקות האחרות ניגנו.
בשנת 1987 יוצא ''strangeways, here we come'', אלבום האולפן האחרון של הלהקה. שני עמודי התווך של ההרכב, מוריסי (מילים, שירה ורוח נכאים מרחפת על פני תהום נפשו) וג'וני מאר (לחנים, גיטרה ופסנתר) הסכימו, כל אחד בתורו, שמדובר באלבום הטוב ביותר שהוציאה הלהקה. וכך הוא. השילוב בין הטקסטים הנפלאים של מוריסי, שהוכיחו פעם אחר פעם שלא משנה איך קוראים לאהבה שלך (הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית) היא עדיין נשארת במהותה אותו דבר - חרב פיפיות - הדבר שיציל אותך (''אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי'') ויכאיב לך (''A rush and a rush and the land is ours'') לבין הלחנים של מאר, יצר באלבום כמה מרגעי השיא של הלהקה.
Strangeways הוא אלבום סמית'סי אופייני. ככזה הוא מכיל לצד שורות כנות ועצובות גם מספר שורות מצוטטות, ''שאולות'', ''לקוחות'' וכן עוד הגדרות איפימיזמיות למה שאנשים אחדים קוראים פוסט מודרניזם ואנשים אחרים פלגיאט. מאר, כך נדמה, נולד עם מתת אל - הוא מסוגל להלחין כל מבנה טקסט אפשרי כאילו היה תמליל של אהוד מנור. כך הוא גורם גם לשירים היותר חלשים באלבום (כגון ''Unhappy birthday'') שלא לגרום מבוכה לשומע, ולשירים החזקים - כמעט כולם, ובייחוד
''A Rush and a Push'', ''last night I dreamt that somebody loved me''
ו''I started something I couldn't finish'' - גם לרגש, גם לנגוע וגם לנסח שפה מוסיקלית ייחודית.
הלחנים של מאר לא היו עוצמתיים כל כך ללא הפרשנות שנותן להם מוריסי בקולו. מוריסי הוא יותר מזמר - הוא חזן, הן מבחינה ווקאלית - כשהוא חוזר על חלקי משפטים, מדגיש הברות מסוימות, מגביה ומנמיך קולו חליפות, והן מבחינה ערכית, כשהוא משמש שליח לציבור (לא הומוגני) שלם, ושליח ציבור טוב, בימים הנוראים האלה, זה (כמעט) כל מה שצריך.
