 רוצים גם? |
|
 |
דמיינו לעצמכם את הסבנטיז האולטימטיבים - עם גיטרות במשקל 15 טון, סולן מוחצן ומאופר היטב, שורות קוק בחדרי ההלבשה, סולואים פתלתלים, הפקה יומרנית, פלטפורמות ונצנצים. עכשיו תכפילו, תכפילו ותמשיכו להכפיל, עד שתקבלו אימאג' גרוטסקי של הכלאה בלתי אפשרית בין לד זפלין לדייויד בואי. קחו את האימאג' הזה ועבדו אותו בפוטושופ המוסיקלי של דמיונכם בן התמותה: תעבדו קצת על הקונטרסט - פה תוסיפו קצת גלאם, כאן תכניסו רצועה פרוגרסיבית של כמעט שמונה וחצי דקות, להיט רדיו אחד או שניים (או שלושה), וצריך גם איזו בלדה, וגם איזה הארדרוקר בשביל שיהיה עם מה לדפוק דאווינים באיצטדיונים. אולי כדאי לשים גם איזו קריצת וודוויל פנימה? כאילו מה, רק למקרתני מותר? יאללה - נכניס. סיימנו?
רגע, חסר פה משהו. אה, כן - בואו נדגיש את העובדה שלא נעשה כאן שימוש בסינתיסייזרים. כאילו שזה חשוב כל כך בים הכפלות הצלילים והאפקטים שעשינו. הנה, אנחנו מוסיקאים רציניים - לא נוגעים בשיקוצים האלקטרוניים האלה.
זהו, אני חושב שיש לנו משהו ביד. זה יחטף בשוק כמו אמפטמינים טריים, זה בטוח. יש למישהו צל של ספק?
''לילה באופרה'' הוא לא סתם קלישאה סבנטיזית, אלא ריכוז של כל הקלישאות מהעשור ההוא בצורה שלא יכולה שלא להתפרש אלא כסוג של פארודיה עצמית. שנים לפני שההפוך על הפוך הפך לסוג של בון טון לאמני פופ שמלאים בעצמם, מגיעים קווין (שגם כשהיו רעבים השתדלו להתנהג כאילו הם מלאים בעצמם), מוציאים לשון מול המראה ונופחים בקול תרועה רמה, שנשמעת כמו חצוצרות השמיים ושירת המלאכים.
לא סתם בחרו מיי, מרקורי ושות' בסרט של האחים מרקס ככותרת לאלבומם הרביעי - האלבום שהפך אותם למפלצות שתמיד חלמו להיות. מיגוון כזה של שירים, החל מ''Death on two legs'' (שיר שנאה חריף ביותר למנהלם הראשון) ו''Sweet Lady'' ההארד רוקיים, ''Y'oure my best friend'' ו''39'' הפופיים, בדיחות דאנס הול כמו ''Lazing on a sunday afternoon'' ו''Seaside rendezvous'' (עם תיזמור ביג-בנד ווקאלי מושלם), אריה כמעט אופראית ב''Love of my life'' (בביצוע שונה בתכלית מהביצוע החי המפורסם יותר), ועד לפרוג רוק המורכב והאפוקליפטי של ''The prophet's song''.
זה לא יכול להיות אלבום רוק רגיל, אלא יותר סוג של פארודיית סלפסטיק וירטואוזית, שכל תכליתה להראות לכולם מאיפה משתין הדינוזאור. הביטלס, בוב דילן, יס, בואי וזפלין, כולם מועברים פה על קליפת בננה ומסיימים עם עוגת קצפת בפרצוף בדמות הרפסודיה הבוהמית - השילוב הגרוטסקי ביותר שניתן להעלות על הדעת בין כל הז'אנרים שניתן להעלות על הדעת.
איך מסיימים את מסכת הכתישה הזאת? בהימנון, כמובן. אין דינוזאור גדול ושמן מאיתנו ואנחנו מחרבנים על כולכם. אלוהים נצור את המלכה.
יום יבוא ויגיח לו ג'וני רוטן עם הפיפי והקקי שלו ויפוצץ את כל הבלון הזה; יום יבוא וגם קווין בעצמם יהיו סוג של קלישאה משועממת מעצמה; עד אז ''לילה באופרה'' יהיה המונומנט הציני והמושלם לכל מה שרוק האלבומים של הסבנטיז התיימר להיות.
