 רוצים גם? |
|
 |
הרבה אוהבי מוסיקה מושבעים, מכלים את חייהם בחיפוש האינסופי אחרי משהו חדש ומרגש. הם לא יסכימו להתפשר על המיינסטרים וימשיכו לחפור בשכבות של הלא נודע על מנת למצוא את הריגוש הבא. מצד שני, מרוב מאמצי חיפוש, הם עלולים לפספס את הדברים הטובים שנמצאים ממש מתחת לאף.
יש סיכוי טוב שאלי לולאי משקה את הדשא שלו עשרים מטר מהבית שלכם, או שאולי אתם נמצאים בשולחן הקרוב ליד איסר טננבאום בבית קפה. הפואנטה היא שרוקפור היא אחת מהלהקות המשובחות בארצנו, שלא זוכה בביתה שלה למספיק קרדיט. אנו מתחייבים לפתוח כאן ועכשיו במסע לפיאור שמם.
רוקפור התקיימו תמיד אי שם בשולי המיינסטרים הישראלי, אך מעולם לא הצליחו לעשות את הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית. אולי בגלל זה החליטו לפני שנתיים לעבור לשיר באנגלית. אלי לולאי, ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום היו שרויים מאז ומתמיד תחת התחושה שזאת לא ישראל של סוף המאה העשרים-בואכה המאה ה-21 שבה הם חיים, אלא בריטניה של 1965-72. כך נשמעת המוסיקה שלהם, כשמדי פעם פורץ פנימה ההווה, ודופק להם כאפה בראש, כדי להחזיר אותם למציאות.
ההשפעות שנזרעו בידי פינק פלויד, הביטלס, בואי והבירדז לא סתם מבצבצות, אלא מכתיבות את הדרך ליצירת השירים, כשרוקפור מנתבים אותן למסלול שלהם ועושים להם מודרניזציה קלילה. למרות שהשירים בנויים נהדר, יש בהם רמז שאילו רוקפור באמת היו יוצרים מוסיקה בשנות השבעים, הם היו נשכחים בגל הבריטי הסוחף ומהווים נקודה מזערית באילן היוחסין של הרוק. לשמחתנו, רוקפור עושים את המוסיקה שלהם בימינו אנו, בהם יש להם ייחוד מסויים.
יש ב-One Fantastic Day שירים שיתאימו לכולם. אלה שלוקחים את החיים באיזי יהנו בעיקר מ''Where the birds fly''. אוברדרייב כמעט בלתי נשמע וגיטרות מקפצות שמביאות הנאה צרופה. זה אחד השירים שמוכיחים שברוך הוא מוסיקאי מחונן, שיודע לבנות את שכבות הגיטרות כמו שרק רוג'ר מגווין יודע; אלו שאוהבים לדפוק את הראש ישימו לב לפתיח המעולה ''In A Blink'': אלי עושה מעין חיקוי בואי ישראלי, ומשום מקום נכנסות הגיטרות המעוותות והצורמות, שרק מסקרנות יותר לגבי הצפוי בהמשך; חובבי ההפתעות ישמחו לשמוע ש''Flowers'' לחלוטין לא נשמע כמו מה שאפשר היה לצפות משמו. בכלל, עושה רושם שרוקפור אוהבים מאוד להשאיר את המאזינים שלהם במתח. מעניין איך היו הסרטים שלהם נראים.
עדיין, אף אחד מהשירים אינו פורץ גבולות, ולא נעשים פה נסיונות חדשים אלא רק מחודשים. אין בזה שום דבר ממש רע, אבל כשאנגלית היא לא שפת המקור, האתגר גדול עוד יותר. יש משהו מעט יומרני בכתיבה בשפה שהיא לא שפת אם. הדיאלקט שונה, המשמעות שונה. זה מימד חדש ולא מוכר. אלי לולאי, שכתב את המילים, לעיתים מוצא את עצמו ממש על הגבול בין קיטשיות נוראית לרמה סטנדרטית של כתיבה.
One Fantastic Day הוא אלבום טוב, אבל לא הרבה יותר מזה. בקלות אפשר להנות ממנו, אבל קשה להתאהב בו.
