''12 גלקסיות'' מתעד הופעה אקוסטית של הלהקה – כן כן, אקוסטית. האלבום הזה אולי לא יגייס להם מאזינים חדשים אבל הוא מהווה בהחלט שלב מרתק באבולוציה המרתקת לכשעצמה שלהם
יש כל מיני תבניות אפשריות לקריירה של להקה – קצרה היריעה מלסקור אפילו קמצוץ מאותן תבניות, וסביר שהקורא השרתי המחונך והבקיא בהלכי העולם בכלל ובתרבות המוזיקה בפרט מודע להן ממילא. לכן, אציין שמהלך הקריירה של Oxbow (ולהלן, אוקסבאו) הוא ייחודי ביותר גם מבלי להשוות בינו לבין מהלכים אחרים: השנה (2008) הרביעייה (מעין-זמר עליו יורחב בהמשך, גיטרה, בס ותופים, העמדה היחידה בה התחלף חבר להקה וגם זה היה בשלב מאוד מוקדם) מאזור סן-פרנסיסקו חגגה עשרים שנות קיום. במהלך עשרים שנה אלו, הם הוציאו כשישה אלבומי אולפן מלאים בלבד – החל מ-Fuckfest הראשון שיצא ב-1989, ועד The Narcotic Story מ-2007, שזכה בתואר אלבום השנה של המגזין Rock-A-Rolla (וככה למעשה התוודעתי אליהם). שניים מהאלבומים הופקו על ידי סטיב אלביני, באחד מהם שרה מריאן פיית'פול. הם הספיקו להחליף כמה לייבלים, הוציאו שני אוספים, כמה אלבומי הופעה, אי.פי. אחד משל עצמם ועוד אחד מפוצל (ספליט, יענו). בקיצור, למרות היציבות בשורות ההרכב, הקריירה שלהם הייתה לא ממש יציבה: רוב האלבומים שלהם הוללו בביקורות, ''מביני עניין'' תמיד תמכו בהם, אבל איכשהו התוצרת שלהם לא הייתה עקבית, לפחות לא על פי הקריטריונים המקובלים.
בתכלס, בעיני זה לא באמת משנה מעבר לאנקדוטיות שבעניין – רק לאחרונה חזרתי אחורה בדיסקוגרפיה שלהם, ואכן מסתמן שכל אלבום שלהם הוא בונבון בפני עצמו: בתחילת דרכם הם נשמעו כמו ואריאציה מעט יותר אבסטרקטית של ג'יזס ליזארד, מה שאולי מסביר את החיבור המאוחר יותר לאלביני, אבל עד מהרה הם עברו למחוזות אוונגרדיים יותר שכללו צלילות עמוקות למחוזות של נויז, שימוש ייחודי בכלי נגינה אקוסטיים, קלידים ובשלב מאוחר יותר גם כלי קשת, ובעיקר התגבשות לכדי הרכב שנשמע כמו שום-דבר אחר, או לפחות שום-דבר שאני שמעתי.
נראה שהחתימה בלייבל המשובח Hydrahead (מתישהו בין 2002 ל-2006) פתחה אופקים חדשים עבור החבורה המגובשת: ב-2002 הם הוציאו אלבום אדיר בשם An Evil Heat בלייבל (המשובח אף הוא) Neurot, אבל איכשהו שוב זה נראה כמו הבלחה של פעם בכמה שנים, ללא המשך ההכאה על הברזל בעודו חם שמצופה מלהקות משובחות ומהללות כאוקסבאו. אבל, ב-2006 יצאה סנונית ראשונה של השיתוף פעולה בין אוקסבאו להיידרה-הד, בדמות אוסף, והיא אכן בישרה על בוא האביב, או בעצם על בוא המבול, כי מאז ההרכב הוציא עוד כשלושה אלבומים (וגם שני DVD): ''סיפור נרקוטי'' הנפלא שהוזכר כבר קודם, ושני אלבומי הופעה. ביקורת זו אמורה להיות על אחד מאותם אלבומים, ''12 גלקסיות'', למרות שבינתיים היא לא, אבל אולי היא עוד תהיה.
פרץ ההוצאות הזה די עומד בניגוד למהלך הקריירה המתבודד והספוראדי של אוקסבאו והוא דווקא מבורך בהחלט, אפילו אם שוב תבוא שינת חורף בעקבותיו או אפילו חלילה פירוק של הלהקה – הוא מאפשר להציץ ביתר דקדוק למגוון הצדדים שמתגבשים יחדיו לכדי יצירת המוזיקה הבאמת ייחודית של הלהקה הזו. ''12 גלקסיות'' יצא בעצם כתוספת להוצאה מחודשת של Fuckfest, האלבום הראשון והמיתולוגי למדי של אוקסבאו, והוא, למשל, מתעד הופעה אקוסטית של הלהקה – כן כן, אקוסטית.
המוזיקה של אוקסבאו מבוססת על כמה דברים שקשה לסדר לפי החשיבות שלהם:
- ריפים רפטטיביים, כבדים, שנבנים אט-אט לכדי התפרצויות סאונד אימתניות ומגוונות - בין אם כרבדים של רעש פתאומי, או התפרצות של הריפים האלו מהמתינות היחסית שלהם אל עבר קליימקס עמוס דיסטורשן ותופים, למשל ובעיקר.
- גרוב הדוק במיוחד שמזכיר כזה של הרכבי Fאנק (מה שקשור אולי לכך שהם התחילו את דרכם בתקופת ה-Fאנק מטאל ועוד מאותו איזור ממנו הגיעו כל הלהקות הגדולות של אותו ז'אנר) כולל תיאום בס-תופים יצירתי ומרתק שהלך והשתכלל עם השנים.
- הקול של יוג'ין רובינסון, שלא ממש שר אלא יותר מתפתל, מלחשש ויוצר אווירה מטרידה במיוחד, שהאמת שבכמה פעמים הראשונות שהאזנתי לאוקסבאו די הרתיעה אותי. רובינסון ''שר'' רק לעתים רחוקות מאוד, ואז מתברר שהוא ניחן בקול ובטכניקה שמאפשרים לו ''לשיר'', אבל הוא בוחר שלא – כך הקול שלו הופך לעוד כלי מהמערך הכללי של אוקסבאו, כלי שטוען את המוזיקה באנרגיות אלימות, משלהבות וכאמור גם מטרידות ואפילו רודפות. באלבום האקוסטי בו עסקינן הצלחתי בעצם בפעם הראשונה להבין קצת מהמילים שרובינסון ממלמל, ולמשל ב-Gal הן עוסקות באונס קבוצתי אלים מנקודת מבטו של הנאנס שמבקש מהאל שיתן לו הזדמנות נוספת, אבל האל רק מסתכל על האונס מתבצע. ככה שזה לא רק שהצליל הבוקעים מרובינסון הם מטרידים, הם פשוט מימטיים לתכנים עצמם, למרות שאולי זה בכלל הפוך: התכנים מימטיים לצלילים.
- אותו לחשוש של רובינסון הוא חלק מאלמנט הסאונד של אוקסבאו: נדמה שיש אצלם תמיד איזה Drone, שטיח של סאונד מתחת לכל ההתרחשויות השונות שפורטו לעיל ושלעתים הוא גם משתלב בהן, בעיקר דרך רובינסון. אליבא דויקיפדיה אותו סאונד שאופייני לאוקסבאו יכול להיקשר לזרם מוזיקלי שנקרא Musique Concrete: כאשר סאונד אלקטרו-אקוסטי הופך לחלק מהותי מהקומפוזיציה עצמה, ולא משמש רק כאמצעי למימושה. במידה רבה, הרבה מוזיקאי נויז, או אף פשוט מוזיקאים בעלי מודעות ניסיונית ומופשטת, כנראה עונים להגדרה זו, אבל אצל אוקסבאו מדובר בעניין ממשי הרבה יותר – הסאונד שלהם נדמה כמשהו שקדם למוזיקה עצמה, היא נארגת לתוכו בדיוק כפי שהוא נארג לתוכה.
לאור החשיבות של הריפים העוצמתיים ועמוסי הדיסטורשן ושל אותו סאונד דחוס ועמום, ועל אף השימוש הרב יחסית שלהם בכלים אקוסטיים, הקונספט של אלבום הופעה אקוסטי של אוקסבאו נדמה כיומרה מסוכנת. למרבה הצער, שני השירים האהובים עלי של אוקסבאו שנסמכים על ריפים (Down a Stair Backward מתוך ''סיפור נרקוטי'' ו-S Bar X מתוך ''חום מרושע'') אכן נעדרים מהאלבום, אבל אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת למופלאות של אוקסבאו הוא בכל זאת מקבל אותה מאלבום אקוסטי זה: איכשהו הסאונד שלהם עובר בצורה מלאה גם כשהם מנגנים בגיטרה אקוסטית ובקונטרה-באס, ללא דיסטורשן, קלידים או טריגרים אחרים. השירים מקבלים גוון אחר לגמרי, כצפוי, שרק מבליט את דינאמיקת הנגינה, ההלחנה והעיבוד המופלאה ששוררת בין חברי הלהקה. אם באלבומים המוקלטים אוקסבאו נשמעים כמו להקת מטאל אוונגרדית עם נגיעות של נויז וג'אז-חופשי, הרי שהאלבום האקוסטי גורם להם להשמע כמו הרכב בלוז-פולק שלוקח אלמנטים של ג'אז חופשי ונויז אל תוך הקלחת של עצמו.
מה בעצם כל זה אומר? שאוקסבאו הם להקה לגמרי ייחודית ושהניסיון להגדיר את מה שהם עושים בז'אנרים הוא דבילי וקלוש, שהאלבום הזה אולי לא יגייס להם מאזינים חדשים אבל הוא מהווה בהחלט שלב מרתק באבולוציה המרתקת לכשעצמה שלהם, ושכדאי לכם מאוד להאזין לאלבומים קודמים שלהם כי באמת, אין עוד אוקסבאו בעולם.
