 רוצים גם? |
|
 |
העניין עם המיק, זה שהוא לא מוציא לאור את אלבומי הסולו של סולן הרולינג סטונז.
כלומר זה די צפוי, ואפילו מקובל, שאם אתה סולן של להקה ויש לך אגו בריא, תוציא מדי פעם אלבומי סולו שנשמעים קצת כמו הלהקה האם, אבל פחות. פחות כי אין את החבר'ה הטובים שיעזרו לך. פחות כי אתה כותב את כל השירים בעצמך, ולמרות מה שנראה לך, הלהקה היא לא רק אתה. אבל עדיין, הצליל של הלהקה זה מה שאתה יודע לעשות, ומה שהאיש מחברת התקליטים אמר שילך הכי טוב בשוק. אז זהו.
אבל המיק, לזכותו יאמר, הוא אינדיבידואליסט לא קטן. אין לו שום כוונה להוציא לאור רולינג סטונז לעניים, אז הוא הולך קצת יותר קרוב לטעמו האישי כנראה. והדבר הכי בולט בטעם הזה, הוא תחושת הפאנקי (בלי הנקודה המעצבנת בתוך ה-פ') שאופפת את אלבומי הסולו שלו.
יש, יש רוק'נ'רול, בטח. יש גם ריתם'נ'בלוז, בטח. אבל הכל יותר פאנקי, יותר גרובי, אין בושה להכניס גם קצת השפעות גוספל, ואפילו השפעות קאנטרי (עצם המחשבה על המבט המקפיא של קית' ריצ'רדז, אם ג'אגר היה מנסה להכניס כאלה השפעות לאולפן של הסטונז, יכולה לגרום לסיוטים בלילה).
אולי האלמנט הזה של הגיוון הוא זה שנותן לאלבומי הסולו של ג'אגר אורך נשימה גדול כל כך. האלבום הקודם למשל (''וונדרינג ספיריט''), ממשיך למצוא את דרכו אל המקול הרבה יותר, והרבה אחרי אלבומי הסטונז שיצאו באותה תקופה.
בכל אופן, ליד התקליטים של הלהקה, ליד העבודה בסרטים, בין הדוגמניות והצהובונים, הממזר גם יודע להוציא תקליטים מצויינים. מומלץ להאזנה בתנועה (ברכב, על האופניים, עם ווקמן). לא יודע למה, זה פשוט מתאים.
