 רוצים גם? |
|
 |
בחורף של 1990, אחי הגדול אסף אותי מהכניסה של קיבוץ החותרים. אני לא זוכר מה עשיתי שם ואיך הגעתי לשם, זה גם לא חשוב. אני רק זוכר שהייתי בתחושה קשה, וכשעצמתי את העיניים בגשם וחיכיתי לו, היא לא השתפרה. הייתי ילד צעיר עם נטייה לדרמטיות. זה היה קצת כיף להיות עצוב.
כשבסופו של דבר הוא הגיע, פתחתי את הדלת של המכונית בשתיקה ונכנסתי. הוא הסתכל עלי , וידע ישר שלא הכול בסדר איתי. ככה זה איתו, רואה דרכך בלי בעיות. הוא לא ניסה לשאול מה קרה ומה שלומי, הוא פשוט משך מאי שם קלטת ישנה ודחף אותה לטייפ.
שלמה התחיל לשיר בשקט על ההיא שאף פעם לא תדע כמה נסע בשבילה, כמה בכה בשבילה. הסתכלתי על הנוף האפל של הכרמל. הזיכרון נוטה להיות מעורפל, אבל אני משוכנע שלמשמע הפסנתר הדרמטי הרגשתי יותר טוב. הצלילים נמוגו. ''צוותא'', אחד השירים העצובים הכי שמחים שיש, התחיל להתנגן. אתם מבינים? הייאוש נעשה יותר נוח.
שלמה ארצי היה רוצה שנאמין שהוא האיש הכי אמיתי ופתוח שיש לנו היום במוזיקה הישראלית. למרבה האירוניה, פעם זה היה הרבה יותר נכון מאשר כיום. ''דרכים'' באמת יצא בשנה של פרשת דרכים , שבה ארצי היה מרחק שערה מלהיזרק מחברת התקליטים. שנה לפני כן יצא ''גבר הולך לאיבוד'', שנתן לו קצת מרווח נשימה בהד ארצי, אבל הוא עדיין היה צריך להוכיח את עצמו. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה, לפי ארצי, הייתה להתחיל לכתוב ולהלחין לבד, ולהתנתק משירי ארץ ישראל שעד אז אפיינו את היצירה שלו.
''דרכים'' מראה לנו בפעם הראשונה את הצד הכי שלמה של ארצי. זה מתחיל בעטיפה – נעל עקב נשית, מושלכת בקפידה מתחת גלגלי ענק של משאית. הגבר והאישה, שאותם הם מייצגים, נעדרים מהתמונה. על כל פנים, הניגוד ברור – הקשיחות הגברית הבודדת של ארצי, ולמולה הנשיות הרכה והגמישה, אבל גם התוקפנית - שמתמקמת בנוחות בתוך חייו. את ההיסדקות של המאצ'ואיזם הישראלי על פי ארצי ראינו כבר באלבום הקודם, אבל כאן הוא כבר אחרי האובדן, ויותר לפני הדרך החדשה. אחרי תקליט ראשון טוב, ועוד כמה בינוניים במקרה הטוב, הגיע הזמן לעשות חשבון.
אז ארצי עושה חשבון, ולא חושש להיחשף. זה אמנם לא חדש, אבל לפני רצועות נוגות ואישיות כמו ''פתאום כשלא באת'' ו- ''אתמול חלפו הציפורים'', קשה להיזכר ביוצר שביטא אהבה כנה וערומה כמו ארצי – לפחות בעברית. למרות זאת, נראה כאילו ארצי מחפש לא רק את הדרכים אל הלב של אותה האחת – אלא גם בתוכו.
פעם, לפני הימים של קיסריה, המים המינרלים והסיגריות, ארצי היה בחור צעיר עם גיטרה וקול רך, שלא התבייש להראות לקהל שלו מאיזה חומרים באמת עשוי גבר. גבר שיודע לקחת פסנתר וכלי מיתר, ולהראות לאריק ברמן ודניאל סלומון מה זה באמת שברון לב. בזכותו (או בגללו, תלוי איך מסתכלים על זה) יש לי חבר טוב שלא מסוגל להקשיב ל-''אחרי הכול את שיר'' בלי לבכות - וזה לא אדם שניתן להטיל ספק בגבריותו. ממש ניתן להרגיש עד כמה השיר הזה עטוף מילים ומנגינה, ניסיון להחזיק את הרגש בתוך הסכר – ודווקא הניסיון הזה כל כך נואש ומכמיר לב.
יש גם דרך אחרת, מראה לנו ארצי. ''שינויי מזג האוויר'' מפגיש אותנו עם גבר מפוכח, מספיק מבוגר בשביל לא להשלות את עצמו, אבל מספיק צעיר בשביל לקוות למשהו טוב יותר. אחד שיודע ש''גם ים מוחק שמות כתובים בחול'', אבל - ''בכל זאת היא איתו, ושניהם יחד נולדים''. אז יש הרבה ''פעם'', אבל יש גם ''עכשיו''. רציתם דרכים חדשות? קיבלתם.
אז מה, ארצי הוא האבטיפוס של הגבר החדש? לא בדיוק. כשהוא שר ש ''דלתות פנייך נעולות'', הוא פשוט אומר בשלמה-ארצית, ''את לא מבינה אותי, לעזאזל''. כשהוא לוחש ''אף פעם לא תדעי'', זה בגלל שאין לו יותר כוח להסביר. בכלל, על כל האלבום שורה קוצר רוח מסוים, מהסוג שאתה חווה כשלא ברור לנשים מה אתה אומר.
''צוותא'' הוא בכלל פזמון עליז ואנוכי, שבו האישה משחקת תפקיד משני – ''כי אחר כך אצא, מי יודע מתי אחזור'', ''על מה את בוכה? שירים זה גיטרות וחלומות''. באופן מוזר, ''צוותא'' עומד בניגוד מסוים לרוח האלבום. אמנם יש פה חיפוש ומאבק, אבל נראה כאן כאילו ארצי הוא זה שלוקח את העניינים בקלות, והאישה שאיתו בוכה כי אין לה שעות. רק הקהל צופה ומתבונן בדומיה.
''שיר חייל'' המפורסם, שכתב נמרוד גאון ז''ל, ממשיך את אותו הקו. ''מעלי ציפורים דואות חופשיות, והרוח במרחבים כמו קוראת תגר'', ואה, כן – ''אל תבכי לי ילדה''. קטונתי מלהבין למה התכוון המשורר, אבל לא היה מפתיע לשמוע את השיר הזה באלבום של גבר שמחפש את עצמו, דקה אחרי שהלך לאיבוד. מעבר לכך מדובר באחד השירים הגדולים של ארצי אי פעם, גלגל''צ או לא.
''דרכים'' הוא לא רק אלבום אישי ומצוין, אלא גם חשוב – הוא התניע מחדש את הקריירה של ארצי ונשאר בזיכרון כאחד מהאלבומים המובהקים שלו כיוצר עצמאי, לפני שלואי להב התחיל להפיק אותו למוות. ''גבר הולך לאיבוד'' אולי סימן את המפנה החיובי בסגנונו של ארצי, אבל ''דרכים'' חשף אותו לקהל רחב יותר. כמה חבל שאחר כך ארצי באמת הלך לאיבוד – בהופעות ענק, באוסף משולש, ובכמה אלבומים שהוא היה מעדיף לשכוח.
'object width='425' height='344'>
