רוב האנשים חושבים שלהיות חופשי משמעו לעשות מה שאתה רוצה. זה אולי נכון, אבל רובנו גם עושים מה שאנחנו רוצים בתוך מסגרות מקובלות. נכון שאנחנו מרשים לעצמנו להשתולל מדי פעם, אבל האם זהו באמת חופש? האם אנחנו באמת לא כבולים לאף אחד, לשום תכתיב?
למרבה הצער, התשובה היא כמעט ותמיד לא. בסופו של יום, כולנו חוזרים הביתה, לנוחות, לשגרה, לבורגנות בזעיר אנפין, חיים את חיינו במנות קצובות של ריגוש מלאכותי, כזה שקונים בקופסאות.
לכריסטופר מקנדלס, מסתבר, זה לא היה מספיק. ב – 1989 סיים מקנדלס את לימודיו בקולג' אמורי היוקרתי שבג'ורג'יה כספורטאי מצטיין. פחות משנה לאחר מכן, השמיד מקנדלס, בן למשפחה בורגנית מבוססת היטב, את כל מסמכיו המזהים, מסר את כל רכושו לצדקה, ויצא לדרך נדודים כדי להתנתק ממשפחתו, מהעתיד הצפוי לו ומהציוויליזציה.
מקנדלס הושפע עמוקות מספריהם של ג'ק לונדון והנרי דיוויד ת'ורו, והחליט לנסות ולשרוד בערבות אלסקה הקפואות והשוממות לבדו, עם מעט ציוד ומזון. במסעו הארוך חצה את ארה''ב לאורכה ולרוחבה, ואימץ לעצמו זהות של נווד (אלכסנדר סופרטראמפ, כך קרא לעצמו) ללא רכוש או אמצעי זיהוי. מסעו תועד ברב המכר מ-1996 של ג'ון קרקאואר, שהפך בסופו של דבר לסרט הפראי והמרתק ''Into the Wild'', בכיכובו של אמיל הירש המצוין ובבימויו של שון פן.
פן ניסה להפוך את הסיפור יוצא הדופן לסרט כבר לפני עשר שנים, אך נתקל בתחילה בהתנגדות משפחתו של מקנדלס. לאחר שהתרצו ונתנו את אישורם, החל פן לשחזר בעצמו את מסלול מסעו של מקנדלס - המדבר הגדול אנזה בורגו שבקליפורניה, קולוראדו, ולבסוף ערבות אלסקה.
לדברי פן, ברגע שסיים לקרוא את סיפורו של מקנדלס, החל מיד לקרוא אותו בשנית, ובראשו החל להתנגן קולו של אדי וודר. זמן קצר לפני תחילת הפקת הסרט פנה פן לוודר והציע לו להכין את הפסקול. מיד לאחר שוודר צפה בגרסה ראשונית של הסרט, הוא החל לכתוב חומרים עבור האלבום.
''במשך שנתיים הוא מהלך בארץ. בלי טלפון, בריכה, חיות מחמד או סיגריות. חירות מוחלטת. קיצוני. טייל אסתטי שביתו הוא הדרך'' – את המילים הללו חרט מקנדלס על לוח עץ ב-''אוטובוס הקסמים'' הנטוש, ששימש לו כבית כאשר שוטט במרחביה של אלסקה, ומופיע על עטיפת האלבום. וודר, נאמן לרוח זו, כתב וביצע פסקול פולק-רוק צעיר ומשוחרר, לאורך אחת עשרה רצועות קצרות. המילים והלחנים מתכתבים עם הרהוריו ורגשותיו של מקנדלס ,כפי שאלו הופיעו ביומן המסע שלו.
תהליך העבודה על האלבום היה מהיר מאוד. אדם קאספר, המפיק של “Riot Act”, שיתף פעולה עם וודר גם באלבום הזה, והאחרון מצא את עצמו מנגן על כל הכלים (בהם מנדולינה), עורך מיקסים ואפילו מעצב את הקונספט של האלבום; אלבום סולו ראשון לוודר במלוא מובן המילה. באופן הולם, הסרט שעוסק בחופש ובשחרור ממסגרות באשר הן, הוא זה ששחרר את וודר לזמן מה מהלהקה שנודעה במכסת יצירה תובענית מאוד.
השירים שכתב וודר מתאפיינים בצלילי פולק ומעט רוק שורשי, והם מצליחים בהחלט להעביר בצורה טובה את נקודות הציון במסעו של מקנדלס, שבצד רגעים של חופש פיזי ונפשי נדיר, חווה גם קשיים עצומים ובדידות שאיימה על שפיותו. וודר מספר שהקלות שבה נכנס לראשו של מקנדלס הבהילה אותו מאוד, משום שהיה בטוח שכבר התבגר.
בפן הביצועי, הבריטון המחוספס של וודר דומיננטי מאוד בכל השירים, גם בזכות הפקה מדוייקת וצנועה: “Long Nights” הרך צובט את הלב, “Setting Forth” , מתריס בחוצפת נעורים כנגד מונחים כגון הדרך המקובלת והכיוון הנכון, “Be it no concern ,Point of no return, Go forward in reverse''. גם השיר היחיד שאת מילותיו וודר לא כתב, “Hard Sun”, הוא בלדת פולק נהדרת, שמעמידה את איתני הטבע כנגדנו, קרב אבוד מראש שוודר ומקנדלס מתמסרים אליו ללא היסוס. השיר החותם את האלבום, הקצר מדי, הוא “Guaranteed”, צרור עדין של אבחנות ציניות ומחויכות -
''Circles they grow and they swallow people whole, half their lives they say goodnight to wive's they'll never know''. השיר זיכה את וודר בפרס גלובוס הזהב לשנת 2008, ובמועמדות נוספת לפסקול הטוב ביותר.
כוחו של האלבום איננו רק במלל או בביצוע, והוא מבליט גם שני קטעים אינסטרומנטליים קצרים ויפים עד כאב: “The Wolf'' שבו וודר מפליא בהרמוניה קולית שמשדרת פחד וזעם, כמו גם את הרצון לעצמאות בלתי מוגבלת, וכן “Toulumne”, קטע אקוסטי שקט, פשוט ואמיתי.
הפסקול שוודר יצר עבור “Into The Wild” מלא נשמה וכנות, ועושה שירות מצוין גם לסרט וגם לזכרו של מקנדלס שהפך לסמל הנחישות הבלתי מתפשרת של האדם, במאבקו בעוצמתו האדירה של הטבע, לצד ההכרה בנחיצות קיומה של החברה האנושית בחייו של הפרט. מי שחושש מהנאיביות והסערה שבה לקח מקנדלס את גורלו בידיו צריך קודם כל לשבת ולראות את הסרט, ולהאזין לוודר במשך 33 דקות – שהן, לכל הדעות, מחיר קטן לשלם עבור תחושה זמנית של חופש אמיתי.
