 רוצים גם? |
|
 |
>I<
"ביקשתי את שכרון היין להביא/ על ביעותי הנפש נחמת שינה/ אך הוא רק העמיק בי קשב ותבונה!" (
שארל בודלר)
>/I<
רוברט סמית' אמר את זה, האחים הגדולים שלכם אמרו את זה, המפקדים בצבא גם – גברים אינם בוכים. אבנר גדסי הטעים- בוכים, אבל בהיחבא, בלילה. לאמיתו של דבר, כולנו, גברים כנשים, מרגישים רגשות ראשוניים דומים, ורק אופן התגובה או ההתמודדות שלנו איתם, נבדל. נשים אוכלות ובוכות, גברים שותים ומתבכיינים, אל תהיו חזירים ותגידו שדרך אחת טובה מאחרת. האירוניה היא שדווקא הסביאה, ההסתאבות והרחמים העצמיים, שנועדו להרחיק את כל הנאחס, לעיתים דווקא מעצימים אותו, ואצל אמנים - לעיתים גם מביאים לכתיבה והקלטה- קרי, הנצחה של המצב בפני כל.
ממה שהצלחתי להבין, אדם קומן לא ממש מרוצה מהאלבום שהוציא – הוא נכתב, כמו שאפשר להבין, מתוך שיכרות, בעקבות כמה כישלונות של מערכות יחסים, אך הוקלט בפיכחות יחסית. האלבום יצא כבר ב-2008 וגובה במידה מסוימת של סיקור התקשורת האינטרנטית, למרות שקומן עצמו
אמר כבר אז שמביך אותו כיום לשמוע את השירים הללו. והנה, אנחנו כבר ב-2009, והאלבום הזה עושה סיבוב יחצ"נות נוסף, אולי אינטנסיבי יותר, והנה קומן נאלץ בודאי לראות שוב איך התקשורת (כמו במעריב ובטיים אאוט) נותנת במה לאלבום שהוא כבר לא כל כך אוהב, או שמא?
אבל זה כל המסביב, וזה די מוזר שיש כזה מסביב ככל שהדבר נוגע לאלבום בן 8 שירים, שלאף אחד מהם אין שם (או שפשוט קומן בוחר שלא לחשוף אותם), שכולם מנוגנים על גיטרה עם חמישה מיתרים (שנבנתה במיוחד בסין, כך אומרים) ומוקלטים על טייפ ארבעה ערוצים. בהינתן כל הפרטים האלו, ובנוסף לכך שקומן לא ניחן בקול אטרקטיבי, קשה להבין למה "שירים של שיכורים" יצא, ומי יירצה לשמוע אותו, למעט אותם אלו שנתבקשו לסקר אותו, ואולי האקסיות שתנסנה להבין מה קומן מנסה לחשוף מהיחסים שלו איתן.
>I<
"ואל תשכח את הברהמס שלך ואת הבאך שלך ואת הבירה שלך" (צ'ארלס בוקובסקי)
>/I<
ובאמת, מדובר באלבום לא אטרקטיבי בעליל וביודעין. אחרי קטע אינטרו חביב, אך כזה בו מורגשת כל צרימה, אדם קומן מתחיל לשיר, וכאן עומד המאזין במבחן של האלבום – יש או אין סבלנות לשיכור הזה. פריטה דבנדראית קצרה (הוא בטח ישנא את ההגדרה הזאת) והקול של אדם קומן, קצת גבוה ומתבכיין, משתלט על הפרונט על חשבון הגיטרה. בהמשך, השירה מתמתנת לעיתים לכדי משהו נעים יותר לשמיעה, אך רוב הזמן נשמע כאילו קומן מנסה לשחזר ככל האפשר את המקום בו נמצא בזמן שכתב את השירים – מרוסק, כועס, מתחרט, המום, אבל לא עייף, או לפחות עדיין לא.
>BR< המעריץ מספר אחת של ניקו ניתאי
אבל למרות כל הקשיים ש"שירים של שיכורים" מציב למאזין, יש בו משהו שהוא גם מאוד שובה לב, ולא מדובר רק בניסיון לאותנטיות. עם כל הגסות בהפקה ובביצוע, התחושה בשמיעה כאילו אתה נמצא עם קומן בחדר, והוא לוקח גיטרה וחצי מאלתר איזה קטע שהזדמזם לו בראש, משתף אותך במה שעבר עליו בדרך הכי ישירה שהוא מסוגל לה, מעוררת המון המון סימפתיה. כשהוא צועק, אתה יודע בדיוק מה עובר עליו. הוא לא משתמש במילים גבוהות או מנסה לאמץ לעצמו תדמית רומנטיקנית של מאהב נטוש. כשהוא שר "הרגליים שלך והתחת שלך וההיסטריות שלך והאמא שלך" אין מקום לטעויות. האהבה שלו, האהבה שלך והאכזבות של שניכם - אין הבדלים גדולים ביניכם. סיפור דומה עם שמות שונים. כשהוא שר "אין לי מושג, אין לי מושג" זה יכול להיות, מבחינת שניכם, בכל עניין, וזה יהיה נכון באותה המידה.
כיאה לאלבום שנכתב ממצב של שיכרות, קומן נע בין מצבים של כעס לתחושת ריקנות ועליבות, לפעמים באותו הקטע ולפעמים גם באותו המשפט, מעלה זיכרונות ופנטזיות ופונה ל... לא ברור בדיוק למי – למי שעזבו, לקהל מקרי או אל עצמו. ובתוך כל החספוס הזה ישנם לא מעט רגעים מושכים: כאשר מזהים את המלודיה, או בקטע קצר של בלוז, כשהשכרות והכעס מתבטאים דווקא בתוגה (כמו בקטעים הרביעי והשמיני, וכאן אני מוצא לנכון להצביע על האבסורד בכך שהאלבום נקרא "שירים של שיכורים" ולשירים אין שם), כשהקצב מאט והמרווחים בין פריטה לפריטה גדלים, כשהוא שר על החיות המתות שלו ועל הזיעה החמוצה שלה ועל הזיעה החריפה שלה ועל הזיעה המתוקה שלה.
>I<
Fuck fear, drink beer" ("stone cold" steve austin)"
>/I<
התחושה משמיעת האלבום הזה היא כאילו אחרים דחפו את קומן להוציא אותו, למרות שאני די בטוח שלא זה המצב לאשורו. פשוט הניגוד הזה, בין עטיפת הקרטון המושקעת עם הצילומים היפים, לבין השרבוט המרושל בו קומן מודה לאחרים, גורם ל"שירים של שיכורים", לדעתי, להראות כאלבום שאחרים מאמינים בו יותר מאשר הכותב והמבצע שלו. אני תוהה מה גורם לאחרים לדחוף קדימה אלבום כל כך אישי ולא פשוט לשמיעה, ואני מניח שיש כאן יותר מעניין של לעשות דווקא ולהראות שכן, זו אומנות לגיטימית
קרדיט צילום: ORLYK ושמוליק כץ (katzkatz.com)
.
אפשר היה לשפר ולשייף את האלבום, להקליט אותו בתנאים טובים יותר, עם מיקס נורמאלי ועוד ערוצים וכדומה, אבל זה פשוט לא היה זה. היתרונות והחסרונות של "שירים של שיכורים" נמצאים בחיפלופ שלו, בכמעט- ספונטאניות, כיאה לטייטל. אם היו מחליטים לייפייף את האלבום, דווקא אז, לדעתי, הוצאתו לא הייתה מוצדקת, כי הוא היה הופך לעוד אלבום פרידה, וגרוע מכך. אם זה היה המצב, כנראה שקומן, כפרסונה, היה נמחק מהאלבום, בעוד שהוא עצמו, כ"שיכור" (כפי שהוא וכפי שהוא משווק) חשוב לא פחות ואולי אף יותר מן השירים עצמם, בניגוד לקלישאה הידועה.
בסה"כ, ואני מבין את זה רק בהאזנה החמישית או השישית, אדם קומן הוא רק ילדון ששותה הרבה ויסקי, לא גבר או אמן מבוסס ששר על חוויותיו ממרום שנותיו וניסיונו. ואולי מגיע גם לדור הנוכחי, זה שכנראה כבר לא צריך ולא יכול להוכיח שום דבר לאף אחד, איזה זמר מבוסם משלו, וקומן עושה את זה מעניין, ועוד בעברית.
