 רוצים גם? |
|
 |
סטיוארט פרייס נגע בתהילה כבר לפני כמה שנים. הלאד הבריטי הזה, שהמציא את עצמו לראשונה בתור הצרפתי האלקטרו-פופי Jacquas Lu-Cont (''המתחזה'') מ-Les Rythmes Digiatales, עוד כשהסצינה הזו הייתה יותר אינית מטלנובלות ישראליות, הספיק, בנוסף לאלבומים שהוציא אז, גם לעשות רימיקסים לקורנרשופ, פלאסיבו ולאפטופ. השנה ניסה שוב כרטרו. רטרו לעצמו, ורטרו מוסיקלי עמוק עוד יותר לשנות השמונים.
ביחד עם האחים ג'וני ואדם בלייק, הוא אחראי הפעם ל-Zoot Woman, הגיבור הלא מספיק מושר שלי. לא מספיק מושר, כי ההרכב אינו ''הגיבור הלא מושר שלי'' במובן הפשט של המילה, כלומר: ''אלבום מדהים שחמק מעיני הביקורת, ואשר שינה את השקפתי המוסיקלית (לפחות לשנה זו)''. אבל הוא כן אלבום טוב מאד בדרכו (וזה לא טריוויאלי משמיעה ראשונה), והוא סמן אודיו-ויזואלי של מגמה תרבותית כוללת שהתרחשה בשנה-שנתיים האחרונות. לעומת כל מיני הרכבים אחרים, שרובם זניחים מוסיקלית (מי פחות ומי יותר), הוא גם עושה את זה בדרך אלגנטית, אינטיליגנטית ומהנה הרבה יותר.
בניגוד לאותה סצינה צרפתית, שחלפה מחיינו יותר מהר מהסופר-הירו המצוייר של קסיוס, לא נשען הפעם פרייס על האייטיז כמקור השראה ובסיס נתונים בלתי-נגמר לסימפולים, אלא מנסה ליצור מחדש את הדבר האמיתי. בשיר הנושא, ''Living in a magazine'', הוא גם מצליח לשחזר את התקופה בכל האספקטים האפשריים. החל מהצליל, כמובן - הסינטי והבס הדומיננטיים, וצעצועים אלקטרוניים אחרים, השירה, הטקסט המתוסבך-ביקורתי-קיטשי, וכלה בדברים הלכאורה לא חשובים, אבל ההכרחיים לגימור הסופי - הסטיילינג, השיק והגלאמור, ואפילו בקליפ האותנטי. כל מי ששומע אותו יכול להישבע שהוא יודע לאיזו להקה אייטיזית שייך השיר, ושהשם עומד לו על קצה הלשון; גם אני, כשראיתי לראשונה את הקליפ חשבתי לעצמי: ''האם חזרתי הרגע במכונת הזמן לשנת 83'?''.
בחלק מהשירים, כאמור, מצליח פרייס להגיע לרמת שחזור מדויקת שלא פוסחת על הפרטים הכי קטנים. ''Information first'' ו-''Jessie'' הם דוגמאות נוספות לשירים שנשמעים כאילו נלקחו היישר מהחלקים היותר עליזים של שנות השמונים. אך הבעייה היא, בשירים כמו ''Chicago, Detrioit, L.A'', או ''Holiday home''. הבעייתיות שלהם היא דווקא זה שהם נשמעים כמו שיר אייטיז. כמו, ולא בדיוק.
למזלו של אמן התעתועים, הדמות יושבת עליו כל-כך טוב, שגם כשהוא מתרשל קצת, די בקולו של הסולן (או ההפקה שגורמת לקול שלו להישמע כך) כדי להפליג אחורה לתקופה האמורה. אפילו ב-''Losing sight'', בלדת גיטרה אקוסטית בסגנון האמריקאי ניינטיזי המאוס, שמזכירה לי דווקא את ''More than words'' של אקסטרים מאשר פופ אלקטרוני, עדיין יש את הטאץ' של סטיוארט פרייס שמקשר אותו בכל-זאת לדיסק; גם אם הוא התבלבל קצת בתקופה ובז'אנר.
נזכרתי בזוט-וומן מחדש בביקור הטרי של רובן וו מליידיטרון בארץ, שהוכיחו השנה גם הם שרטרו שכזה יכול להיות איכותי, ורצוי בלי קאברים של א-הה (לעומת זאת, קאבר ''נחוץ מחוותית'' ל-''The model'' אשר ל-Kraftwerk, שמפעם לפעם נשמע יותר נחמד למרות האיכויות הבוי-באנדיות שלו, יש כאן. ליבינג אין א מגאזין או לא?).
ואכן, לא משנה לאיזה סגנון אייטיז מנסה ההרכב להיטפל, בין אם זה לפופ ''הדרמטי'' יותר של ה-Human League, או לפופ ''השמח ועליז'' יותר של Eraser או אפילו אם לזה ''המלא פאתוס ורגש גברי עצור'' של Hall & Oates; גם אם הוא לא תמיד מצליח לעמוד במשימה לחלוטין, עדיין התוצאות עולות על הממוצע. מי יודע, אולי בפעם הבאה ימציא עצמו פרייס בתור בריטי ממוצא יפני.
''The image is real. Selling a lie'', הוא שר בשיר הנושא. אשליה, מציאות, מה זה משנה? העיקר שהמוסיקה תואמת ז'אנרית. אלקטרו-רטרו ''והתהילה המחודשת''. איטס אייטיז פופ, אנד איי לייק איט!
