 רוצים גם? |
|
 |
רשרוש מיתרי מתכת, פריטה עדינה של אקורדים, ומיד מתגנבת מנגינה קצרה של גיטרה חשמלית, כמו חותכת במצע האקוסטי של גיטרת העץ. רגע עובר וכבר מפנה החשמלית מקום לקולו של רועי ריק, הסולן וכותב השירים של ''המאדלי באנד'' שלו. קולו של ריק מהדהד במרחב הביתי שבו הוקלט האלבום, מנחה, מרגיע וללא ספק ש-לא!! מספיק עם זה!! די, די ואני אחזור על זה שוב למטרת הדגשה – די! וואו, אוקי. מצטער, אני לא יודע מה עבר עלי שמישהו יזרוק עלי איזה מגבון לח. פשוט כנראה גם עלי השתלט, כמו רבים וטובים לפניי, חיידק השקרנוס-מגזימיס, החיידק הנפוץ ביותר בקרב מבקרי מוזיקה ישראלים, אך בשטף של כוח-רצון ומרירות הצלחתי לצאת מאותו מצב של השתפכות פיוטית שהוא-הוא הסימפטום המסוכן ביותר של ההידבקות.
אבל כדי לא לעורר את זעמם הפיוטי של קוראים בכיינים ברחבי השרת, תנו לי להסביר את עצמי. אין שום בעיה עם כתיבה שמביעה רגש, ובכלל, מה כבר אפשר לכתוב על אלבום שלא בועט קצת בכליות. אבל כשזה מגיע למצב שכל אלבום בינוני/מרדים זוכה לתיאורים שלא היו מביישים חוויית הרואין, ובכן, בשלב הזה מישהו צריך לקום ולהוציא מהמערכת את האוסף האולטימטיבי הזה של איה כורם.
בכל מקרה, מה שאני מנסה להעביר פה זאת העובדה הפשוטה שחברי ''להקת מחרוזת השירים'' פשוט לא ממיסים לי את הלב. הלאפ-סטיל גיטאר לא מחממת אותי מבפנים, הקול של רועי ריק לא מנחם אותי והמפוחית שלו פשוט לא מדגדגת אותי בשערות הישבן. אז נכון, אני בטוח שרועי ריק וחבריו מעולם לא התכוונו להעניק לי כל שירות רקטאלי כזה או אחר, אבל הבעיה מתחילה שהם כן מתכוונים להעניק לי, ולכל מאזין, משהו. והמשהו הזה הוא הרגשה של נוסטלגיה. נוסטלגיה, אותה הרגשה שגורמת לך לדמיין שאתה יושב על כיסא חורק במרפסת מעץ, פורט על הבנג'ו ומשקיף על הזרימה של המיסיסיפי בחום הלוהט של לואיזיאנה. יפזז על המפוחית כמה שיפזז, רועי ריק פשוט לא נשמע נוסטלגי, ולא תעזור השירה באנגלית ולא הדיסק המעוצב בשחור-לבן, וגם לא העובדה שלדבריו, הוא מושפע בין היתר מ
ניל יאנג,
חווה אלברשטיין ורדיוהד (???...תום יורק מתהפך באקווריום).
Midlake (הלהקה הכי טובה שאתם כנראה מכירים רק שיר אחד שלה) נשמעים כמו פולק-רוק מתחילת הסבנטיז.Inward Eye (עוד להקה שאתם לא מכירים, כי נכון לעכשיו הוציאה רק EP) נשמעים כמו פאנק בריטי קלאסי. לעזאזל, אפילו עלמה זוהר לפעמים נשמעת כמו חידוש לשיר מהסיקסטיז. ובכל זאת, כל העניין לא היה מהווה שום בעיה, לו רק היה לרועי ריק משהו למלא בו את הריק שנוצר בתוכן המוזיקלי הישראלי. משהו מרענן, משהו שיוציא את האוזן מהלופ הגלגל''צי המייאש. אבל כמו רבים וטובים לפניו, גם כאן מתעקש האמן הצעיר, אם משיקולים רדיופוניים או אחרים, לחזור לימים הטובים בהם היה זקן וחמוד, להישען אחורה על הכסא החורק ולכתוב שירים שמנסים להרגיע במקום לבעוט, להיות ברקע במקום לבלוט, לעשות קולות של שטיח במקום קולות של
ג'ף באקלי.
ואכן, כמו בכל אלבום ישראלי-בינוני שמכבד את עצמו, גם פה החליטה הלהקה להשאיר את הטוב להתחלה, ולהפסיק שם. גם אלבום זה פועל על-פי הנוסחה המוכרת היטב של שיר ראשון איכותי, שיר שני נחמד, שיר שלישי סביר ושיר רביעי סביר שאני כבר לא הולך לשמוע. אוקיי, אז אולי במקרה הזה ניסו הלהקה פחות או יותר לפזר את האיכות לאורך האלבום, אבל הרעיון הכללי ברור.
אוקיי, מספיק. די, די ואני אחזור על זה שוב למטרת סגירת מעגל עם הפסקה הראשונה – די. אולי הגזמתי קצת. מודה. בכל זאת, לא הייתי רוצה לקבל הביתה מכתבי אנתרקס ממעריצי
אסף אבידן. בסדר, רועי ריק ולהקתו לא באמת גורמים לי לרצות לשמוע מעכשיו רק מזרחית, ואלבום הבכורה שלהם הוא באמת לא נוראי (סוג של מחמאה בשביל אלבום אינדי ישראלי בשנות ה-2000) – הנגנים בסך הכל מקצועיים, השירים בנויים בצורה הגיוניות ואני גם בטוח שבהופעה חיה הלהקה מנערת מעצמה מעט משכבות הנפטלין המכסות את האלבום ומזריקה קצת יותר אדרנלין לורידים. אבל זוהי אותה בינוניות, אותו חוסר תעוזה וחוסר נכונות ליצור משהו שאתה בעצמך היית רוצה לשמוע, שפשוט גורם לי לשבת ו......פשוט...פשוט לא למצוא סיום מתאים לביקורת!
אז אני קם ומכניס את הדיסק למערכת. מיתרי הגיטרה האקוסטית מקשקשים באטמוספירה, האקורדים הבודדים מתפתלים וזורמים כמו מי שפיר בנחל, ריק שר בקול מחבק ואוהב, רחום וחנון. התופים העדינים מתחילים לנקוש ואני נכנס לעולם שכולו חלומות. חלומות מוזיקליים שלא התממשו. אני עוצם את העיניים ומקווה להתעורר מחר לעולם שבו האמנים מתים רק לאחר שכבר כתבו את יצירת המופת שלהם ולא לפני שהם התחילו בכלל ליצור. ''לילה טוב, רועי ריק, חלומות נעימים להקת מחרוזת השירים. מי ייתן ויום אחד גם אתם תראו את האור היוצא מסלע היצירה החצוב''.
