 רוצים גם? |
|
 |
רב-גוניות מוסיקלית הפכה לעניין שכיח למדי, אולי שכיח מדי, בשנים האחרונות. הכלאות בין ז'אנרים מנוגדים ומרוחקים היו בשנות התשעים לעניין שבשגרה, וגם מי שלא עשה זאת טוב, או לא עשה זאת בכלל, הוכתר מייד כסוג של נביא הפולקה-ג'אנגל - או איזה שילוב שלא תרצו - החדש. הדבר הבא של סצינת הכלאיים. ככל שהשכיל האמן לשלב בין סגנונות מרוחקים יותר, להכליא ביניהם לכדי יצירת תערובת ורייאנטית עד כמה שניתן, כך נחשב למוכשר, גאון ומבריק יותר.
הגישה שבחר אנדרו בירד - מלחין, זמר, כנר ומורה למוסיקת פולק משיקאגו - דומה מאוד לכל האמור למעלה, אך מתווספים אליה שני מרכיבים מכריעים, ההופכים את אלבומו האחרון של בירד, The Swimming hour, לאלבום השנה שלי. הערך המוסף הראשון: בירד משלב בין מספר רב של סגנונות שהמרחק ביניהם אינו גדול, ומתיך אותם לכדי תערובת הומוגנית להפליא, שנדמה כאילו היתה שם תמיד: בלוז, פולק, רוק נ' רול, רוקאבילי, קאונטרי, בריטיש אינווייז'ן, סווינג, ג'אז וטנגו הם אלה שעולים ראשונים במוח, והמשותף הברור ביותר לכל אלה הוא שאף אחד מהם אינו מרוחק דרמטית מהשני - זיווג של כל שניים מבין הסגנונות הללו נראה כמעט טבעי לחלוטין.
הערך המוסף השני (והמכריע, חובה להודות): השליטה של בירד בכל אחד מתתי הז'אנרים שהוא מחבר ביניהם, בקצב, במלודיה, בעיבוד, בשירה, באופן ההלחנה, בתזמור ובהפקה, קרובה עד כמה שרק ניתן להיות מושלמת. כך בדיוק. היוצר הראשון שעולה על הדעת כמדד להשוואה הוא בק - יוצר ענק בכל קנה מידה - ואנדרו בירד עולה עליו בכל פרמטר שאפשר לחשוב עליו.
על הבסיס הזה של בלוז-קאונטרי-פולק, מלביש בירד במיומנות מזהירה את ההסטוריה של המוסיקה המערבית (לפעמים גם מזרח אירופאית, כמו המהלך המפותל של הכינור הבכייני ב''Way out west'' שבמספר 7), כשגם במבחן הקול, שמזכיר לעיתים את זה של בק, הוא מצליח מעל ומעבר.
קולו של בירד רך, מדוייק ומלא הבעה כמו שניתן לצפות ממי שזהו מקצועו הבלעדי. למרבה הזוועה, גם במילים שלו אין כל רבב: הן מדוייקות, חדות ומלאות הומור, (מזכירות במשהו את המילים של פיטר בלגוואד, אמן קומיקס וחבר להקת Slapp Happy, שנולד בארה''ב וגדל באנגליה, דבר שניכר היטב במכלול יצירתו), ומיטיבות לבטא תחושות והרגשות בקלילות מקסימה. כאילו לא די בכל אלה, הוא גם נראה טוב, הבירד הזה: שילוב של בן אפלק ומונגולואיד. טוב, נו, קצת יותר כמו בן אפלק.
אנדרו בירד, האמת חייבת להיאמר, הוא הלהיט הגדול של שנת 2001, והוציא אלבום שבאמת נורא נורא קשה להפסיק לשמוע. אלבום שהוא באמת מבריק, מעולה, נהדר - וכמעט כמעט מושלם. אה, כן - ''Satisfied'' שבמספר 10 הוא גם שיר השנה הבלתי מעורער שלי.
