פברואר 1997, בלר מוציאים את האלבום הזה, חסר השם, שבעצם מהווה סוג של זרז לשינוי הלך הרוח המוזיקלי של בריטניה ולמעבר מהבריטפופ הקלאסי לבריטפופ קצת אחר. אלבום של להקת בריטפופ שהוא לא בריטפופ? מה הולך כאן?
(הערה לפני שנתחיל: המילה בריטפופ עומדת להיות מוזכרת כמעט בכל משפט בביקורת הזאת. הרי חייבים להצדיק את שם המשתמש שלי ובביקורת הזאת זה אולי הכי מתאים.)
נתון: אני אוהב בריטפופ.
נתון: בלר היא להקת בריטפופ.
מסקנה: אני אוהב את בלר. מאוד.
נתון: בלר היא להקת בריטפופ.
נתון: אלבומה החמישי של בלר מתיימר לא להיות אלבום בריטפופ, לפחות לא במובן הקלאסי של המילה.
מסקנה: ראו בהמשך הביקורת.
פברואר 1997, בלר מוציאים את האלבום הזה, חסר השם, שבעצם מהווה סוג של זרז לשינוי הלך הרוח המוזיקלי של בריטניה ולמעבר מהבריטפופ הקלאסי לבריטפופ קצת אחר. אלבום של להקת בריטפופ שהוא לא בריטפופ? מה הולך כאן?
רגע, רגע, אפשר להירגע. בלר של בלר (אפשר פשוט לעבור לקרוא לו ''האלבום הצהוב'' או משהו, לא?) אכן מדגיש השפעות מגוונות יותר מבריטפופ, בעיקר מכיוון האינדי האמריקאי האהוב כל כך על גיטריסט הלהקה, גרהם קוקסון. עם זאת, מעצם היותם של בלר בלר, צליל הבריטפופ ה''קלאסי'' עדיין מורגש מאוד, בעיקר בסינגלים שממוקמים כולם בתחילת האלבום; כך שהאלבום הוא לא באמת הפרידה של בלר מהבריטפופ, אלא יותר רגל אחת בבריטפופ ורגל אחת באלטרנטיב ה''כללי''. למרות זאת וכנראה בגלל זה, זהו האלבום של בלר שאני באופן אישי הכי אוהב. איך בלר עושים את השילוב הזה? את זאת ננסה לברר בהמשך הביקורת. אבל קודם כל צריך לשאול, מאיפה השינוי הזה התחיל בכלל?
לראמונז אין כלום עלינו!
אז ככה: באפריל 1996 בלר מוציאים את ''Charmless Man'', הסינגל האחרון מתוך The Great Escape, שהוא האלבום האחרון מתוך שלישיית אלבומים של בלר שאופיינה בצליל בריטפופ קלאסי וזכתה לכינוי ''טרילוגיית הבריטפופ'' או ''טרילוגיית החיים''. אלבומים אלה הם (לפי הסדר) Modern Life Is Rubbish, Parklife וכאמור The Great Escape והם מאופיינים בסגנון בומבסטי וסאטירי, שמתייחס בהומור ועם הרבה אהבה לחיי היומיום בבריטניה. בדצמבר 1996, אחרי יציאתו של ''Charmless Man'' זה, הקליט, המתוזמר והלעגני, מכריז דיימון אלבארן שבכך מסתיים עידן הבריטפופ של הלהקה. למה דיימון מחליט לסיים דבר כל כך טוב ומצליח? מן ההיבט הפורמליסטי ניתן לטעון שהבריטפופ מיצה את עצמו ושיש לחקור סגנונות חדשים. מן ההיבט המרקסיסטי ניתן לטעון שהתחזקותה של מפלגת הלייבור בישרה את בואו של שינוי כולל בבריטניה ודיימון פשוט לא יכל להתעלם מזה (כפי שנטען בסרט הבעייתי Live Forever על הקשר שבין הפוליטיקה לבריטפופ). מן ההיבט ההגיוני והלא מתחכם ניתן לטעון לדיימון פשוט נמאס. נמאס לו, כי בריטפופ הוא ז'אנר עם כללים ומסגרת ברורים, ובכמה מקרים ושירים ניתן בבירור גם לשמוע את הנוסחה. אמנם ייאמר לזכותם של בלר שהכתיבה שלהם בטרילוגיית החיים היתה הכול חוץ מנוסחאתית (ועל כך יעידו שילובי האקורדים המשוגעים המפורטים בחוברות האלבומים), אך גם מבחינה הבעתית גרידא יש בבריטפופ מן הצמצום. ואם לדיימון כבר לא בא לכתוב קריקוטורות על דמויות בריטיות? ואם בא לו לכתוב משהו יותר אישי?
בסינגל הראשון שיצא מהאלבום, ''Beetlebum'', אפשר לשמוע הן את החידוש שבצליל האינדי רוק והן את ההמשכיות לבריטפופ. מצד אחד לחן בריטפופי המנוני וקליט, מצד שני: שיר בריטפופ שנפתח בדפיקות על הגיטרה? בתים שמנוגנים בסלייד עם פירוקי אקורדים? Power chords? סיום שכולו גיטרות? כל אלה הם מאפיינים אמריקאים יותר, אינדיים יותר, שלא היו קיימים אצל בלר לפני כן. גם הקליפ היווה שינוי רציני: לא עוד הצבעוניות הבריטפופית והבדיחות החזותיות - את ''Beetlebum'' מעטר קליפ הופעה בלבד, בלי הרבה צבעים. אבל מה? בסוף הקליפ מתגלים הבניינים הבריטיים במלוא הדרם, בדיוק כמו בקליפ של ''Country House'', רק בצבע יותר אפרורי. פתאום הכול נעשה ברור: זה עדיין בריטפופ. בריטפופ מחודש ומשופץ, עם המון השפעות מתוחכמות, אבל הבריטפופ לא הלך לאיבוד. איזו הקלה...
האמנם?
בלר תמיד היתה להקה מחושבת, שדאגה לתת לקהל את מה שהוא רוצה בסינגלים כדי שהיא תוכל לעשות מה שהיא רוצה בשאר האלבום. האלבום הצהוב הוא דוגמה מצוינת לכך. בחלק של הסינגלים, ''Beetlebum'' הוא אולי שיר האהבה היפה ביותר שנכתב בבריטפופ, ''Song 2'' ההמנוני והקליט נשמע אמריקני במכוון אבל עדיין מזוהה מאוד עם הבריטפופ, ''M.O.R.'' הושווה לביטלס ולבואי אבל אין כאן מקום לטעות: זהו שיר בריטפופ לכל דבר, ומאוד אופייני לבלר. לכל אורך שירים אלה, הגיטרה של גרהם ממשיכה באקספרימנטים נפלאים שמעולם לא זכו להיכנס לאלבומי הטרילוגיה. האלבום הצהוב הוא, אולי יותר מכל דבר אחר, הכנה לאלבומי הסולו של גרהם קוקסון. אבל גם ל-13, בעצם, ולגורילאז, שאף אחד לא חשב עליהם בכלל באותה תקופה. ''Theme From Retro'', למשל, היה יכול בקלות להיכנס לראשון של הגורילאז.
אחרי שנגמרים הסינגלים האלבום מתרחק עוד יותר מהבריטפופ, אבל הבריטפופ לא נעלם. הוא תמיד שם, נוכח-נפקד, גם בקטעים היותר ניסיוניים. כך לדוגמה ''Death Of A Party'' הנוקשה, אחד השירים הטובים באלבום, הוא בעת ובעונה אחת שיר פרידה מהבריטפופ וגם שיר על חוויה מאוד אישית, כזה שאפשר בקלות להזדהות איתו בלי שום הקשר תרבותי. מאידך, ''Essex Dogs'' שסוגר את האלבום והוא אולי השיר הכי הרפתקני מבחינה מוזיקלית כאן. הוא למעשה פרודיה על פאלפ וסגנון ההגשה של ג'ארוויס קוקר, ובמיוחד על השיר ''David's Last Summer''.
בשירים בהם הבריטפופ כמעט לא מורגש בלר מגיעים למקומות מעניינים באמת. ''I'm Just A Killer For Your Love'' הוא ספק תיאור ספק תחושה של חלום מטושטש ומוזר, ''You're So Great'' הוא שיר אהבה לו-פיי שיותר ממזכיר את ''Disarm'' של הסמשינג פאמפקינס. ''Strange News From Another Star'' הוא ה-shrinking violet של האלבום, פנינה יפהפיה ועשירה באפקטים שחולפת ליד האוזן בהאזנה ראשונה ושקשה לפספס בהאזנות הבאות.
מסורת אחת מימי הטרילוגיה לא נזנחה והיא שיר בעל התייחסות עוקצנית לארצות הברית. ''Look Inside America'' נשמע מריר בהתחלה, אבל גדולתו היא בנושא הכתיבה האמיתי שלו (רמז: לא אמריקה). כל כך הרבה להקות כותבות שירי אהבה, אבל כמה להקות כותבות שירים על מה זה להיות להקה, על השחיקה שבסיבובי הופעות ובראיונות ועל העייפות המשתקת בחדר המלון? ''Look Inside America'' עוסק בנושא הזה בדיוק, אבל לא מזניח את הצד המוזיקלי. שוב עבודת גיטרה מעולה של גרהם, והפעם קיבלנו גם נבל. נבל באלבום בריטפופ? או שזה לא אלבום בריטפופ בסוף? תחליט כבר!
זה אלבום מצוין, אבל זה גם אחד האלבומים המפוספסים של שנות התשעים. מעטים מתייחסים אליו בתור אלבום, כי יותר אנשים קנו אותו בשביל ''Song 2'' והתאכזבו כשגילו שהשאר לא דומה לשיר הזה בכלל. בין טרילוגיית החיים לבין הטריפ הרדיוהדי של 13, האלבום הצהוב קצת הולך לאיבוד וחבל. חייבים לזכור שלולא התחלת הסאונד האלטרנטיבי של בלר באלבום הזה, בלר כנראה לא היו מגיעים לעולם לאלטרנטיבה ה''מלאה'' של 13. בדיוק בגלל זה זהו האלבום של בלר שאני הכי אוהב: גם בריטפופ וגם אלטרנטיב, גם קליט ושנון וגם מאתגר וקשה לעיכול. Woo-hoo! Indeed.
