 רוצים גם? |
|
 |
יש כל מיני צבעים וגוונים בעולם - אבל כולם כולם מורכבים מאותם שלושה צבעי בסיס.
יש גם כל מיני צבעים וגוונים במוסיקת רוק. ויש צבעי בסיס. בוב דילן הוא צבע בסיס אחד כזה.
ושוב, בוב דילן עשה את התקליט הכי אמריקאי שאפשר. הפעם זו לא אמריקה המתוחכמת של החוף המזרחי, גם לא זו הקלילה של החוף המערבי. הפעם זאת אמריקה של המיד-ווסט, אמריקה של הדרום. אמריקה של הבלוז.
דילן כתב פסקול לחבורת קשישים שיושבים באפלולית המסבאה ומשחקים פוקר. הוא יושב בעיירה נידחת ושר על אהבה. הוא נוסע בפורד משנות החמישים, והוא מגדל שפמפם דק וקשוח.
דילן צובע את השירים עם קצת קאנטרי, רוקאבילי, וודביל, אבל יותר מהכל - דילן עשה כאן תקליט בלוז - כמעט ואין כאן שיר שלא יכול היה להיכתב, מוסיקלית, עוד לפני חמישים שנה.
זה תקליט בלוז נפלא. מגוון, דינמי - עשיר מאד. הפסיפס המוסיקלי והקולנועי כל כך שמשורטט כאן, מזכיר מאד את טום ווייטס בתקליטים היותר טובים שלו. רק שאצל ווייטס המאזין אף פעם לא בטוח אם חיי ביבים הם הצגה יחצנית או משהו אמיתי, בעוד שדילן, מן הסתם, לא חי את מה שהוא שר, אבל שר את זה כאילו הוא כן.
ב-Love and Theft יש קיטוב מובנה בין שירים חכמים עם לשון תחובה עמוק-עמוק בתוך הלחי, לבין הגשה נון-שלאנטית, בסיסית מאד. ניכר שהממזר הקשיש משתעשע, וכשאמן טוב משתעשע בזמן שהוא יוצר, הוא בדרך כלל מצליח לנגוע בשמיים.
