לו הייתי צריך לתת ל-Remember כותרת משנה, בודאי הייתי בוחר ב''מסע כורסא''. בהתאם להשפעות שיאיר מביא איתו, הוא לוקח אותנו ביחד איתו אל המרחבים העצומים של ארה''ב, אל השדות השופעים ומישורי החול, לאורך גדות המיסיסיפי, דרך עיירות ספר, מועדוני בלוז קטנטנים וגטאות למהגרים, כל זאת רק באמצעות הגיטרות שעליהן הוא מנגן.
לפני שאני מתחיל לדבר על Remember , הייתי רוצה להקדיש כמה מילים מיוחדות ליוצרו, יאיר יונה. אמנם זוהי אינה ביקורת הפרומו הראשונה שאותה אני כותב, וגם לא הביקורת הראשונה שמושאה הוא יוצר בעל רקורד שרתיסטי ניכר, אבל עם כל הכנות, ניגשתי הפעם לכתיבת המילים האלו בתחושה קלה של עצבנות. אני כותב את זה, למרות שאני שאשמע כאן משתפך ולקקן: לא פגשתי ביאיר מעולם וגם לא שמעתי את קולו (וזה כולל גם את האלבום הזה, אגב), ובכל זאת אני מרגיש שיש לי מחויבות רבה כלפי מי שמצידו הראה מחויבות עצומה גם כלפיי תחום העיסוק שלו, וזה מתפרס על כתיבה, נגינה, הלחנה, עיבוד וכמובן ניהול ''אנובה'' וגם ''אירסיי'' בעבר, וגם כלפי אותם גיבורים מוזיקאליים שלו, שאת ה-Essence של עבודתם הוא מביא עימו לאלבום הבכורה שלו כיוצר עצמאי. כך, בכל מקרה, אני מרגיש שעלי להתייחס ל-Remember בכל הרצינות שאני מסוגל לה, והדבר היה נכון גם אם יאיר היה מחליט להקליט אלבום R n' B או שירי ארץ ישראל.
ולפני שאני באמת מתחיל, הייתי רוצה להכניס להופעת אורח קטנטנה יוצר מוכשר נוסף שהוציא ממש לאחרונה אלבום ראשון מצופה, והוא נדב אזולאי, אשר מראיון שאותו נתן לפני מספר שבועות הייתי רוצה לצטט, ככל שזכרוני המוגבל מרשה לי (ולבטח אעוות את האמרה המקורית). באותו ראיון, אזולאי טען כמי שלמד מניסיונם של אחרים, שאלבומו הראשון של אמן מראה בעיקר את ההשפעות של אחרים עליו, ואולי באלבומים הבאים האמן מצליח להפחית את ההשפעות האלו ולתת יותר מעצמו. יכול להיות שאזולאי אמר את זה בכדי להפחית את הציפיות ממנו עצמו, אך בלי שום ספק, הדבר גם נכון ליאיר יונה, שעל ההשפעות העיקריות עליו חלק גדול מאיתנו יודע היטב (ואזכיר בקצרה רק את ברט יאנש, ג'ון פאהי וג'ון מרטין), שמכוונות בעיקר לצלילים המסורתיים יותר של ארה''ב ולפולק (או פולק-ג'אז, או רוק ג'אז) הבריטי של שנות השישים והשבעים – מקורות שאמנים ישראלים רבים טוענים שהם משפיעים עליהם, אך מעטים מהם מפגינים את ההשפעה הזו מבחינה מוזיקאלית, ולא רק תמאטית או מנייריסטית.
ועכשיו לעיקר. לו הייתי צריך לתת ל-Remember כותרת משנה, בודאי הייתי בוחר ב''מסע כורסא''. בהתאם להשפעות שיאיר מביא איתו, הוא לוקח אותנו ביחד איתו אל המרחבים העצומים של ארה''ב, אל השדות השופעים ומישורי החול, לאורך גדות המיסיסיפי, דרך עיירות ספר, מועדוני בלוז קטנטנים וגטאות למהגרים, כל זאת רק באמצעות הגיטרות שעליהן הוא מנגן. הדימויים שנוצרים מהאזנה לאלבום מאוד פשוטים וברורים, גם למי שלא ראה אותם מעולם במו עיניו – דמויות של אנשים פשוטים, קשיי יום, תמימים כחכמים, שמוצאים נחמה ושלווה בעולם הצלילים שמפלה הרבה פחות מהעולם המבוסס על הראייה. אנחנו מקבלים הזדמנות להיזכר בחוויות שמעולם לא נכחנו בהן, על ידי הקרבה הרגשית שיוצרת המוזיקה, שמקצרת את המרחק בין מקומות וזמנים, בין האביב בבאר שבע 2009 לזה של מיזורי בשנות העשרים.
בכל הנוגע לסגנון הנגינה, לידיעתי, אין ליאיר יונה אח ורע בישראל, אולי להוציא את דויד פרץ. כבר בקטע הראשון, הנושא את שם האלבום, נגינת הסלייד מורגשת, ולמי שמכיר קשה שלא להיזכר ב''הייקו בלוז''. יחד עם זאת, כאן ניתן גם לשמוע את ההבדלים בין השניים: בעוד פרץ משך לכיוון האוריינטלי לכאורה ויצר אלבום מנומנם למדי כמו צהרי שישי בבירת הנגב, יאיר משלב בקטע הפותח שלו, באופן מפתיע, נגינת סינתיסייזר שתורמת לתחושה קלה של ריחוף. בסופו של דבר ובהסתכלות על היצירה השלמה, נשמע שיאיר הצליח להגיע רחוק ועמוק, יצר קטעים עשירים ומורכבים יותר, והוא הוא, לפחות לטעמי, יוצא עם ידו ומפרטו על העליונה מקרב הבנג'וז הדמיוני שארגנתי בין האיש בשחור מהדרום ליורש העצר המזוקן מתל אביב.
הקטע השני, שבתרגום חופשי נקרא ''האם אתה חכם יותר ממנחה שעשועון טלוויזיה בן 35?'' נכתב גם הוא על הכורסא, מול הטלוויזיה המכוונת באופן מקרי על ערוץ 2 ומראה את אייל קיציס מסתלבט, כיאה לדמות בוגרת, על חוסר ידע של מתמודד בן 10. יחד עם זאת, השם מקרי לחלוטין, שכן הנגינה של יאיר נמצאת במקום אחר לגמרי, במימד מהורהר שבו מילים כמו ''טלוויזיה'' או ''שעשועון'' חסרות חשיבות לכשעצמן. גם כאן, הקטע רגוע ומתמשך מתוך קצב איטי ופנימי, אך ברצועה השלישית המצב משתנה.
''Russian Dance'', אחד הקטעים הטובים באלבום, מהווה אולי את הצומת העיקרית של האלבום, שמגיעה כבר בשלב מוקדם – המפגש בין מזרח (אירופאי) למערב ושינויי המקצבים מעירים לפתע את המאזין מהנינוחות שהוא נסחף אליה בראשית האלבום, וזורקים אותו הישר לתוך חגיגה ספונטאנית של מי שרק מחכים אפילו להזדמנות הזניחה ביותר בכדי לחגוג את החיים. הקטע הולך ונבנה במיומנות, כאשר המנדולינה והאקורדיון המלווים אותו מכתיבים כיוונים מנוגדים ומשלימים. החל מקטע זה, העושר של האלבום הולך ונגלה, ומי שציפה לבלוז טיפוסי ומינימאלי ימצא את עצמו מופתע, ולחיוב.
יותר מכך, לכל אחד מעשרת הקטעים ב-Remember יש סיפור וחיות משלו, למרות שמיתרי הגיטרות תמיד נמצאים במרכז. הסיפורים עצמם, המפורטים בחוברת המצורפת לדיסק, הם קטנים, כאילו חסרי חשיבות, אך הם מעידים על האלמנטים מהסביבה החיצונית והפנימית שמהווים חלק ניכר מהמטען שלהם. זרם התודעה של היוצר משדך בין נגינה סטייל ריי קודר לסיפור היריבות בין משה רבנו לפרעה (Pharaoh), מנציח את ההחלטה לוותר על החלום להיות סינגר-סונגרייטר ''מן השורה'' וללכת בדרך משלו (Brave Walls) או מאפשר לו ליצור קטע מקורי סביב הדימוי הקלישאי של שחור ועיוור שיושב ומנגן על מרפסת ביתו הצופה למיסיסיפי (Broken Rockin' Chair ). כך, גם האגבי והטריוויאלי זוכה למשמעויות שהופכות את השירים לכאלו שלא נשכחים בקלות, למרות השחיקה בז'אנרים שמאפיינים את האלבום.
אירוני, אך צפוי, שהרצועה הבולטת ביותר ב-Remember הוא דווקא זו שהכי פחות מאפיינת אותו – Skinny Fists. זהו הקטע הארוך ביותר, והוא כמו מראה על שאיפות אחרות שיש ליונה. שינויי מהירויות שנעים בין פריטה חזקה בקצב בינוני לנגינה מהירה מפנים את מקומם באמצע הקטע ללחן איטי, ש''אוסף'' איתו כלי מיתר ומניח את הקליימקס בסוף האלבום, כשזה נשמע שונה למדי מכל מה שקדם לו לפני כן, כאילו יאיר אומר דרך המוזיקה ''תראו למה עוד אני מסוגל''. שם הקטע, אגב, נלקח מכותרת האלבום ''Lift your Skinny Fists Like Antennas to Heaven'' של Godspeed You! Black Emperor, שהיוו השראה בזמן יצירת הקטע, ביחד עם רובי באשו המנוח - בהחלט לא שילוב מתבקש על הדעת. צריך לומר גם שדי אירוני שאלבום שבנוי חזק כל כך על גיטרות מתחיל בכלל בסינתיסייזר ומסתיים בכינורות - בהחלט לא בלוז טיפוסי.
אז אני מבין שבסופו של דבר אני מתבטא בצורה משתפכת, אבל מבחינתי, להשתפכות הזו בהחלט יש כיסוי, והיא כולה נובעת מהמוזיקה ולא מהשם שמאחוריה. יכול להיות שהמאזין חובב האינדי הממוצע לא ימהר לשמוע את האלבום הזה בגלל ההנחה שהוא רחוק מכל מה שפופולארי כעת בסצנה המקומית או אפילו בעולמית, וזה בהחלט חבל, מכיוון שלא צריך להכיר היטב את הסגנון או את המקורות בכדי ליהנות מהלחנים ומהעיבודים של יאיר יונה, שהם בהחלט יותר ''אורגניים'' עבורנו ממה שאנחנו מרגישים מחויבים לשמוע. ואגב מקורות, אני לא יודע איפה יאיר מרגיש שהוא עומד ביחס אליהם, אבל ברור לי שהוא הצליח כבר בבכורה שלו ליצור משהו מיוחד, ואחרי שתזמזמו קטע כמו ''Russian Dance'' או ''Struggled so Hard '' סביר להניח שתסכימו איתי.
אחרי שלא הצלחתי להתלהב במיוחד מ''החטיבה הלועזית'' של אנובה והסתקרנתי מאוד מזו העברית, אני מקווה שיש מצב גם לחטיבה אינסטרומנטאלית טובה, ו-Remember בהחלט מהווה נקודת פתיחה מוצלחת לכך.
