אם ''כולם יודעים את התשובות'' הוא כמעט לגמרי היפ הופ פרופר, אז ''מלחמת פופ'' הוא הכול מהכל, אולי בגלל השילוב של להקה בהרכב מלא בעשייה על כל שלביה (כמעט).
אתחיל בוידוי: הוא מלך, לפחות מבחינתי. אני אישית מאוד אוהב כל דבר שהוא עושה, בין אם זה רדיו או מוזיקה. פעם הוא אמר על פורטיס שהוא מלך הרוק, ואחרי שזה השתתף איתו באלבום שלו (''כולם יודעים את התשובות'') הוא אמר עליו שהוא גם מלך ההיפ הופ, ואם ככה, אז קוואמי הוא ה-מלך מבחינתי . פרט נוסף שמתקשר לי מאוד לשמיעה של ''מלחמת פופ'' הזה זה שאת ''החרישה'' על הדיסק עשיתי במערכת התחבורה הציבורית של ניו יורק, מה שאולי מוסיף לי עוד זיכרונות טובים ממנו.
טוב, אולי הגיע הזמן שנדבר כבר על ''מלחמת פופ'' .
האלבום יצא כשנתיים אחרי אלבום הבכורה של קוואמי כסולן. בין לבין, הוא בנה את להקת ''החלבות'', עם אדם שפלן שמנגן בגיטרה , עידו בלאושטיין שמתופף , איליה שנברגר על הבס, DJ אלארם כאחראי לסקרצ'ינג ולסימפולים ונמרוד טלמון על כלי הנשיפה. אם ''כולם יודעים את התשובות'' הוא כמעט לגמרי היפ הופ פרופר, אז ''מלחמת פופ'' הוא הכול מהכל, אולי בגלל השילוב של להקה בהרכב מלא בעשייה על כל שלביה (כמעט). המוזיקה בדיסק נעה בין סגנונות שונים, מהיפ הופ עד לרוק ובעצם ישנה נגיעה כמעט בכל סגנון מוזיקלי אחר על הקשת שביניהם.
למשל, השיר ''סיבוב שני'' (עם נועם מ-Monkey Son of a Donkey ) נע בין פאנק-רוק להיפ הופ, בו הוא משתלח במבקרי מוזיקה (מה שמעלה מידה של תמיהה, כי בין שאר עיסוקיו של קוואמי, הוא היה בעברו היה מבקר מוזיקלי), דוגמא אחרת היא ''לסביות שולטות בעולם שלי'' - שיר שנע בין R&B לבלדת רוק נעימה ושקטה שמספרת על האהבה של קוואמי ל... ובכן, זה די ברור מהשם עצמו (דרך אגב הוא מתייחס לאהבה האירוטית והנפשית הזו ברצינות גמורה, מה שהופך את וידוי האהבה לכנה ואמיתי). השיר הזה מתחיל באופן עדין, אולי אפילו מתייסר, וממשיך עם תיאור שלא משאיר הרבה מקום למחשבה לגבי מה שעובר לו בראש (וכמובן באחד הרגעים הטובים ביותר בקטע ובאלבום בכלל הוא שר '' אני לסבית שרוצה לצאת מגוף של סטרייט''). בכדי להמשיך ולהראות את הגיוון, אפשר גם להזכיר את השיר ''דיכאון'', שמתחיל בבלוז עצוב ולאט לאט הופך לקצבי יותר, אבל עדין משקף את מצב הרוח שבכותרת השיר.
אולי בגלל שהוא גם איש רדיו, קוואמי הצליח לצרף לאלבום כמה אמנים מעניינים כמו פורטיס ב''הסיפור נגמר'', שבו הוא מדבר על הבלות המלחמה והשחיתות השלטונית, ומי הכי מתאים לצעוק ברקע ''רה טה טה טה טה טה '' ומיד אחרי זה להיכנס עם שירה נעימה אם לא פורטיס? נמצאים גם מיקי שביב בחידוש לשיר של טנגו ''שפוי מלחמה'', ואפילו יואב קוטנר מתארח בשיר של עצמו ''האיש הקטן מהרדיו'', שבו מהלל קוואמי את התוכניות עליהם גדל ועושה כבוד לשדרני הרדיו ולא שוכח בדרך גם את מיכל ניב. בנוסף, ישנם אורחים נוספים כמו מומי לוי ,קוטג', קאשי ושחר סוויסה ב''רננו צדיקים'' (אחד השירים שבהופעה הוא הרבה יותר טוב, מניסיון אישי), נדב רביד והרשימה עוד מתארכת .
הדר מרקס, יומך עוד יבוא!
קוואמי והחלבות מבצעים גם גרסה ישראלית ל- Losing the Edge של LCD Soundsystem, שם שמקבל כפל משמעות אחרי שקיצצו את תוכנית הרדיו שלו, ''הקצה'', לפעם בשבוע (מצידי, הכרתי קודם את הגרסה של קוואמי ורק אחרי זה של LCD, ולכן דווקא הגרסה של קוואמי טובה יותר בעיני, ואולי זה בגלל שאני ישראלי...).
למרות שאני אוהב מאוד את האלבום, יש בו גם כמה שירים שאני לא מהסס לדלג עליהם כמו, '' טיימס סקוור'' - שיר מריבה קלסי בין גבר לאישה, אבל עדיין אני נפעם כשאני מגלה כמה רגיש קוואמי יכול להיות ואיך הוא מצליח לנוע לאורך האלבום בין נושאים מגוונים, בין שיר על דיכאון או פרידה לשיר ביקורתי על תרבות הסלב (''אני לא מנקה מהטינופת של המוזיקה שלי בשביל להיות כוכב נולד'') או לשיר אנטי מלחמתי בו הוא לא מהסס להציג דעותיו הפוליטיות.
אלמנט שהופך את האלבום למוצלח ונותן לקוואמי את הייחוד שלו הוא אופן הכתיבה שלו, שמתבטא, למשל, במשפטים כמו ''גיס חמישי בשם האינדי כל הזמן(הא)/קרה דבר או שתיים מאז שיצא נירוונה / לא פוחד להיות פולטי – יאללה קרחנה '' אולי כדי להבין את חלק מהשירים שלו צריך קצת להכיר את פעלו בתחום מוזיקת השוליים, ואולי מה שהכי מעניין בדיסק הזה הוא שבקלות אני יכול לחלק את החתום העיקרי עליו לשלוש דמויות: קוואמי דה לה פוקס, ששר את ''האיש הקטן מהרדיו'', את ''חופשי חופשי'' ו''רננו צדיקים'' - שירי ההיפ הופ השמחים, אייל פרידמן הרגיש העדין הדיכאוני הוא הדמות השנייה, ששרה את ''זה לא קל'' ואת ''דיכאון'' וגם ''לסביות שולטות בעולם שלי'' ואת ''טיימס סקוור'' ,ודמות נוספת שהיא שילוב של השניים (אולי אייל דה לה פוקס?) שהוא זה שכועס, מתרגז ומוחה בשירים ''שפוי מלחמה'' ''הסיפר ניגמר'' ו''נולד למות''.
אולי אני סתם מנסה להיות פסיכולוג בגרוש ואולי בגלל זה אני אוהב את האלבום הזה, את התחכום המילולי שבו, את השפע המוזיקאלי ואת מגוון הרגשות שהוא מעביר באלבום אחד מצוין ועשיר.
