 רוצים גם? |
|
 |
המוות עושה רק טוב לפרל ג'אם ואדי וודר: שנה לפני שהוציאו את '10' (ורגע לפני שאני מתייצב בשער גן עדינה), מת לו אחד מהשמות החמים ביותר בסיאטל - אנדרו ווד, הסולן הכריזמטי של Mother love
bone. אמנט וגוסארד, פליטי הלהקה ההיא, החליטו שלא להעלות מתים מקברם וחיפשו זמר לא פחות מוכשר מאנדרו בשביל לעבוד איתו. כך פגשו את אדי וודר, גולש מקומי שנהג לסגור את החודש בתור מתדלק. 5 שנים מאוחר יותר מלאך המוות דופק בדלת שוב, וכעת אפילו קורט קוביין לא יכול לעמוד בדרכו של הגולש המתדלק לתואר הסולן הטוב ביותר בסיאטל.
כשוודר וחבריו הקליטו את אלבום הבכורה שלהם, Ten, במרתף ביתה של סבתא וודר החביבה, הם לא האמינו לרגע שהאלבום יימכר במיליוני עותקים וישבץ את הסולן הכריזמטי, ביחד עם קורט קוביין, כאחד ממנהיגי דור ה-X.
קשה לי להתווכח עם העובדה ש-Ten הוא התקליט הטוב ביותר לשנת 91', לפחות לפי מה ששמעתי עד עתה מאותה השנה. רבים יזכרו את אותה שנה בזכות Nevermind של נירוונה, אבל האמת היא שקשה שלא להזכיר את Ten ואת Nevermind באותה נשימה. פרל ג'אם לא חיפשה להיות יקירת התקשורת, או להיות דוברת לקהל מאזיניה המחוצ'קן ואפילו לא להיות ממציאת זרם הגראנג' החדש. היא רק רצתה לעשות מוסיקה; מוסיקה שהושפעה בעיקר מניל יאנג, לד זפלין, אירוסמית' וסאונדגארדן - האמנים האהובים והמשפיעים בסיאטל של אותה תקופה.
ואכן כך היה: ב-28 באוגוסט 1991, הגיע Ten למדפי החנויות. אלבום בכורה ללהקה אלמונית למדי באותן ימים, להקה שלימים יתגלה למעריציה כי שמה ניתן לה בזכות הריבה של סבתא וודר, ריבה שהאגדה מספרת כי בעלת סגולות ממסטלות היא.
התקליט נפתח ב''Once'': גיטרה אגרסיבית על דיסטורשן וקול חזק וכועס של וודר - ואנחנו ממשיכים עם
''Even Flow'', שמתחיל מהנקודה בה ''Once'' נפסק וסוחף אותנו כלפי העילוי הראשון באלבום - ''Alive''. אותו שיר נהדר עם הסולו הקצרצר בהתחלה הוא ללא ספק ה-שיר ב-Ten, עם מילים מעולות, וודר בקול מדהים והגיטרה של מייק מקריידי במיטבה.
''Black'' שבמספר 5 הוא השיר המרגש ביותר באלבום, ללא ספק. גיטרה בוכייה ואדי שזועק לעולם על הילדה המקועקעת, בליווי הפסנתר ברקע, מפריעים קצת לשירים הסוחפים ששמענו עד עתה; והנה אחריו, עוד שיר המגולל חוויה קשה של נער (התעללות מינית?) בגיל ההתבגרות, אך הפעם זהו שיר סוחף וקצבי בדמות ''Jeremy'', החולם להיות על פסגות ההרים; ב''Oceans'' שאחריו, דואג וודר להזכיר לנו את הדבר שהוא אוהב לעשות יותר מכל - לגלוש.
לאוזן הבלתי מזוינת קשה יהיה לאהוב את ''Porch'', שבשמיעה ראשונית נדמה יהיה שהוא מהיר מדי כשמנגד, ''garden'' הבא אחריו דורש מעט סבלנות. לשני אלה מתווספים ''Deep'' ו''Release'', שמרכיבים ביחד קבוצת קטעים הדורשים שמיעה חוזרת עד אשר יתעכלו בראשנו ותרומתם ליצירה הכוללת מתעלה על טיבן כרצועות שמיעה נפרדות.
השיר החותם את התקליט הנהדר הזה, ''Dirty Frank'', מגלה צד שלא ראינו עד עתה מהלהקה - שיר
Fאנק חמוד עם גיטרות קליטות, שגורמות לנו ללחוץ על play ולהקשיב לאלבום הטוב ביותר לשנת 1991 מהתחלה ועד הסוף, שוב ושוב. קשה שלא לסכם ולהעביר ביקורת על השירים כולם באלבום ההוא, שכן מרביתם בגדר ביצוע מושלם, הדורשים התייחסות נפרדת. מנגד, היצירה השלמה בשם Ten עומדת בזכות האווירה הכללית של האלבום, ולא בזכות שירים אחדים מתוכו.
